פרשת דברים: לא תגורו

השכל האנושי מונע מן האדם להגיע לחקר האמת. כאשר מדובר בפסיקת הלכה ובפרשנות התורה, הידיעה שאי אפשר להשיג את האמת האלוקית מטרידה ומשתקת

הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי 20/07/18 01:02 ח באב התשעח

הרבנית מיכל טיקוצינסקי, צילום: באדיבות המצלם
הרבנית מיכל טיקוצינסקי, צילום: באדיבות המצלם

בתחילת הפרשה מזכיר משה את מעשה העמדת השופטים שמונו בשעתו על מנת להפחית את העול מעל כתפיו שלו. אגב כך הוא מזכיר כמה מן ההדרכות שמסר לאותם שופטים ודיינים. לשפוט בצדק, הצדק שייך לכל גם לאחינו אבל גם לזרים, לא להכיר פנים במשפט, לשמוע דברי קטן כפי ששומעים את דברי הגדול. וציווי נוסף שנאמר להם מובא בזו הלשון:

"לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא" (דברים א, יז)

המילה "תגורו" היא מילה יחידאית בפסוקי התורה המחייבת הסבר ופרוש.  בספרי הנביאים והכתובים היא מופיעה בהטיות של לשון פחד : יִירְאוּ מֵה' כָּל-הָאָרֶץ,  מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל (תהילים לג, ח)

בגמרא מובאת מחלוקת משולשת באשר לפירוש ההוראה:

ר' יהודה בן לקיש אמר: ... משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש.
רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק - שנאמר לא תגורו מפני איש
רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש (בבלי סנהדרין ו, ב; תוספתא סנהדרין א ז-ח).

לדעת ר' יהודה בן לקיש הציווי ב'לא תגורו' הוא שלא להסתלק מן האחריות המוטלת על הדיין להגיע להכרעה. הדיין רשאי שלא להסכים לדון כל עוד עשה זאת מראש. אולם, מרגע ששמע הדיין את בעלי הדין, הוא נעשה מעורב והופך לחלק מן הדין. אין לו כל מפלט מהכרעת הדין.

ההנחה של בן לקיש היא שלעיתים התוצאה אינה נוחה לדיין. קשה לעמוד מול אחד מן המתדיינים שהפסיד את כספו. לפעמים זה אדם שלדיין יש קשר אתו והוא אינו רוצה להיפגע מההכרעה שלו עצמו. שם, בנקודה הזו בדיוק, מופיע הציווי לא תגורו מפני איש. ההכרעה חייבת להיאמר במלוא קומתה גם אם זו אינה נוחה לדיין.

בספרי מתואר הפחד הזה בקונרקטיות רבה: "שמא תאמר מתיירא אני מפלוני, שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי".

 הרהורים כאלו אינם דוחים את האמת.

לדעת ר' יהושע בן קורחה ההנחיה 'לא תגורו' אינה מופנית אל הדיין אלא אל תלמידיו המשקיפים על התנהלות הדיון. אסור להם לחשוש מרבם ואולי אף מגדולתו וידענותו אל להם לירוא ממנו, והם חייבים להעיר כשנראה להם שרבם טועה.

ר' חנין לוקח את ההדרכה הזו עוד צעד אחד לאחור, לפיו אין המדובר בדיין וגם לא בתלמידיו או מתלמדיו, המדובר הוא בכל אדם: "לא תכניס דבריך מפני איש". בדבריו ישנה דרישה ברורה לא רק לחופש ביטוי, אלא לחובת ביטוי. חובה למחות, חובה להעמיד דברים על דיוקם חובה למחות כנגד כל מה שנראה כשקר. המשפט החותם את הפסוק "כי המשפט לאלוקים הוא", יכול להשתמע כמשפט במובן של פסק דין, אבל לדעת ר' חנין המשפט אינו נעצר בפתח בית הדין. הוא סבור שהמשפט הוא כל חריצת דין, כל הבעת עמדה וכל פירוש והסבר לתופעה או למעשה. אל תכניס (תבטל, תצניע) דבריך מפני איש, חובה על כל אדם להביע את עמדתו גם אם דעת הקהל ממנו והלאה, גם אם הוא שם עצמו ללעג וגם אם האמת נעדרת.

במדרש תנאים מובאת וריאציה פרשנית אחרת על הפסוק, המדגישה את חתימתו: "כי המשפט לאלוקים הוא". נוכחות הא-ל בדין מחייבת.

"לא תגורו מפני איש"
שלא תאמר מתיירא אני מפלוני ...לכך נאמר לא תגורו מפני איש.
ומפני מה? טעמו של דבר מגיד "כי המשפט לאלהים הוא"
וכן יהושפט אומר לדיינין שהשיב בערי יהודה (דה"י ב' י"ט ו') :
"ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ... "(מדרש תנאים לדברים פ"א)

השופטים הם נציגיו של הקב"ה, וכיוון שהקב"ה הוא בעל הדין ואדוניו נוכחותו מחייבת את העמדת הדין על מכונו.

את המדרש הזה ניתן להסביר גם באופן מעט שונה.

בספרו מסכת טבע האדם מערער דיויד יום על אמיתות יסוד רבות הקשורות ביכולת האדם לדעת דבר מה על העולם. ובעלטה שעוטפת את האדם בשל היותו מוגבל על ידי השכל האנושי והרצון:
שכל השכילות שלנו לגבי סיבות ותולדות נגזרות מהרגל בלבד,
ושנכון יותר לראות באמונה פועל של החלק החש של טבענו ולא של החלק החושב שלו (שם, עמ' 163)

יום מבאר שקשרים של סיבתיות (כמו: אין עשן בלי אש) מבוססים על היסק ממה שהכרנו עד עתה, אך איננו יכולים לדעת באופן ברור שיש קשר בין שני הדברים. הוא קובע שכשאנחנו מחזיקים עט ביד והוא נופל ואנו מוצאים אותו לאחר מכן על הרצפה, אנו מניחים מיד שזה העט שהחזקנו, שנפל. אולם, אין כל הוכחה לכך. הספקנות שלו אינה נוגעת רק לתחום הסיבתיות אלא גם לכל דבר שהאדם תופס בחושיו. הוא תהה אם ועד כמה הדברים שאנו רואים וחווים כקיימים תלויים בראיה שלנו אותם. אין כמעט דבר שאנו חושבים אותו לקיים כי ההכרה האנושית מחייבת זאת שהוא לא העלה לגביו ספק. ספרו פרץ דרך להבנה שהשכל האנושי הוא מסננת משמעותית שהאדם מפעיל כל העת מבלי משים. ודבר זה ממסך את המציאות כמות שהיא, ואת האמת. ההבנה שהאדם שבוי בקונספט, שהוא מוטה וכי השכל האנושי כובל אותו היא מחשבה שהתפשטה גם למחוזותינו.

הרב אריה ליב הכהן, בעל קצות החושן כותב בהקדמתו לספרו:

אמנם לזאת יחרד איש
פן ידבר דברים בתורה אשר לא כן
ושכל האנושי לואה להשיג האמת

בעל קצות החושן מתאר את חרדת הקודש שלו כשהוא מבין שהשכל האנושי מונע מן האדם להגיע לחקר האמת. כאשר מדובר בפסיקת הלכה ובפרשנות התורה, הידיעה שאי אפשר להשיג את האמת האלוקית מטרידה ומשתקת. אולי לזאת כוונת הפסוק "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא". הפסוק בא ומזהיר את האדם לבל יחרד מהיותו איש מפני שהמשפט לאלוקים הוא. כי לא כך הוא, אלא האדם הוא שצריך לעשות משפט, הוא זה שנדרש להכריע.

 

 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר