(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (פרק א)
רש"י בעקבות חז"ל כבר העיר על כך ששמות המקומות הנזכרים בפסוק הראשון בפרשתנו, פרשת דברים, רומזים לתוכחות על חטאים שנעשו במקומות אלה. כך למשל "פארן" רומז לחטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן (ראו במדבר יג, ג). אכן "תופל ולבן" אינם שמות מקומות אלא רומזים הם לתוכחה "על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'".
הכלי יקר דוחה את הדרשה ש"תופל ולבן" רומזים לדברים "שתפלו על המן" כי לדבריו "אין לו דמיון במקרא". נראה שכוונת הכלי יקר לומר שמשמעות זו מצויה במקרא בשורש טפ"ל ולא בשורש תפ"ל (ראו למשל תהלים קיט, סט: "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים"). הכלי יקר אף מציע שאם רוצים לזהות "תופל" עם התלונה על המן אפשר היה לעשות זאת על פי המשמעות של השורש תפ"ל שהוא כינוי לדבר שאין לו טעם (ראו איוב ו, ו: "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח").
אמנם לדעת הכלי יקר "תופל" אינו רומז לתוכחה על היחס למן אלא לתוכחה על מעשה העגל "כי מצינו לשון זה בעבודה זרה בכמה מקומות, בירמיה (כג, יג) כתיב 'וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וגו'', וכתיב (איכה ב, יד) 'נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וגו'', וכן יחזקאל קרא אותם 'טָחֵי תָפֵל' (יחזקאל יג, יא) וכן אמרו עושי העגל 'אלה אלהיך ישראל' (שמות לב, ד) ובזה נתנו תיפלה לאלהים".
בכל אופן נראה שעיקר הטענה של הכלי יקר כנגד דברי רש"י היא: "לשון 'בין' 'ובין' אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י". גם אם נקבל את הפרשנות שהשמות רומזים לתוכחות לא תובן כלל הלשון "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל".
לכן מפרש הכלי יקר את הביטוי "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" כך:
"מה דביני ביני(=בינתיים), בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו... וזה היה בשבעה עשר בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה, ובין שני גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים, וזהו לשון "בין" "ובין" הנאמר כאן, וכמו שנאמר (איכה א, ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ, ודוחו לא יוכלו קום (על פי תהלים לו, יג)".
לדעת הכלי יקר "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" רומז לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, בין חטא העגל לחטא המרגלים, שהם ימים שצפויים להיות ימי נפילה לישראל.
הכלי יקר מבאר מדוע ימי בין המצרים הם ימי נפילה לישראל:
הצלתם של ישראל מן האויבים יכולה להיות "באחד משני דרכים או בשניהם כאחד":
א. על ידי "ואהבת את ה' אלהיך", כי אהבת ה' גורמת לדבקות בו ו"אז הוא מציל לכל הדבקים בו".
ב. על ידי "ואהבת לרעך כמוך", "אז איש את רעהו יעזורו, אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם, מכל מקום יש להם קצת תקווה בדרך הטבע... ".
ומכאן הבעיה הגדולה בימים אלה:
"בשני זמנים אלו איבדו ישראל שניהם כאחד, ואם כן אל מי ינוסו לעזרה, כי בשבעה עשר בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל ה' יתברך עורף ולא פנים, בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז איבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובתשעה באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמו שנאמר (דברים א, כז) "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו'"... כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקדוש ברוך הוא, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם אם כן ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני... וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו (על פי תהלים יז, יב) ואז איבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (על פי עמוס ז, ב)".
בשבעה עשר בתמוז, על ידי חטא העגל, שהוא הפניית עורף לקב"ה, איבדו ישראל את "ההצלה הבאה מפאת ההשגחה". ובתשעה באב, על ידי חטא המרגלים, "בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל", ואיבדו ישראל גם את ההצלה על ידי העזרה ההדדית בין אדם לחברו.
וממשיך הכלי יקר ומבאר שהיום הפותח את ימי בין המצרים והיום החותם אותם משפיעים על כל הימים שביניהם:
"נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה' וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא ששבעה עשר בתמוז ותשעה באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", "כל" משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד ניאצו את קדוש ישראל חיללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה".
אכן כוונת משה רבנו אינה רק להזכיר לישראל את העבר אלא כוונתו להוכיחם למען העתיד:
"על כן אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל. וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בתשעה באב, ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בשבעה עשר בתמוז, וביני ביני (=בינתיים) ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם".
מהלך ההיסטוריה אינו גזרת גורל אלא נתון הוא לשינוי בהתאם למעשים. אף כאשר חטאו ישראל בחטא המרגלים ומאסו בארץ חמדה בתשעה באב אין זה הכרחי שהבכיה של חינם תהפוך להם אחרי מאות שנים לבכיה של דורות על ידי הגלות (והוא הדין גם לחטא העגל ותוצאותיו, וגם לימי בין המצרים ותוצאותיהם).
משה רבנו הוכיח את ישראל לפני מותו "כדי לזרזם על התשובה" ובכך למנוע את הבכיה לדורות.