אמת מארץ ישראל

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה.

ד"ר משה מאיר
ז באב התשעה
,
23 ביולי, 2015 12:02
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

בשנת 1891 ערך אחד העם מסע לארץ ישראל. עם שובו, הוא כתב מסה שכותרתה 'אמת מארץ ישראל'. בואו ונתבונן בכמה מהדברים שכתב:

עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה. דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח - את הטפח היותר מכוער; רוצה אני לא להיות "כינור לשירי ציון", להלהיב דמיון הקוראים ורגשותיהם על ידי ציורים נעימים - כינורות כאלה יש לנו כבר די והותר, המיישנים אותנו בזמירות יפות - כי אם כל חפצי, להפך, לעורר את אחי באהבת ציון משנתם המתוקה, להציע לפניהם, כעד ראיה, את החלק הרע אשר במהלך "התנועה", למען ידעו לשפוט גם הם, אם מתאימות פעולותינו עתה לתכלית חפצנו, ואם אין לנו סיבה לדאוג לעתידות העניין, למרות החזיונות היפים אשר נפגשו כה וכה: גם שגיאה אחת תאַבּד לפעמים טובה הרבה, ואף כי שגיאות רבות ויסודיות...

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו...

אחד העם - כדרכו - מנתח את המציאות באזמל חד, מוביל את קוראיו להתבונן במציאות לא על פי ההרגל. 'רגילים אנו להאמין... אבל...' זה מטבע לשון המציב את ההרגל, קורע אותו ומציב את העובדות. האמונה כאן היא הבניית המציאות בהתאם למשאלת הלב, תוך כדי הדחקת העובדה שאיננה עולה בקנה אחד איתה.

התבוננות בפרשתנו, פרשת דברים, מורה כי אף היא עושה עבודה שכזאת, במיוחד לקורא אותה כאן ועכשיו - במאה העשרים ואחת בארץ ישראל. הפרשה מתארת את כניסת עם ישראל לארצו. בטבעו של עולם ובמציאות הישראלית, ישנן שתי נקודות מבט על המציאות הזאת. העובדה היא - כפי שחשף אותה אחד העם - שהארץ איננה ריקה. יש בה תושבים. נקודת המבט האחת, מתרכזת בעם ישראל, רואה את מגמת פניו להגיע אל ארץ ישראל ולהתיישב בה ומתעלמת מנקודת המבט של האחרים היושבים בה. נקודת המבט השניה, רואה את המציאות מנקודת מבט של האחרים היושבים בה, ומגדירה את המפעל הציוני - הקדום והעכשווי - כתוקפנות שאין לה צידוק מוסרי. כל נקודת מבט שכזאת בונה לה את ההרגל שלה, מתקבעת במבטה ואיננה מסוגלת לחרוג ממנו. והנה באה הפרשה, ויוצרת אי נוחות אצל שני המתבוננים האלה. היא מצריכה כל אחד מהם לראות את המציאות גם כמו רעהו.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.

אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.

אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם.

כאן נדרשת מהעם הרחבת התודעה. יש מבט - מבטו של אלוהים - הרואה בהסתכלות מערכתית גם אתכם וגם עשיו. אינכם בנים יחידים. מנקודת מבטו של אלוהים, אתם קיימים וקיים עשיו. לכם מגיעה ארץ ולעשיו מגיעה ארץ. אין עדיפות לעם האחד על פני השני. המחזיקים במבט המרוכז בישראל מתקשים לעכל את המבט האחר הזה.

וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר, וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.

הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים.

רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים, וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים.

וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם.

למואב יש לא רק זכות אלא גם סיפור. בסיפור הזה מופיעים הרפאים והאמים והחורים - הוא מתגלגל בעלילה נפתלת המחליפה זהויות. השומע והקורא הישראלי יכול להתקומם ולומר: זה לא מעניין אותי. למה הסיפור הזה צריך להיות חלק מכתבי הקודש שלי? אבל התורה מתעקשת לספר גם את הסיפור של האחר, ולא עוד אלא מורה: 'כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו'. ה'כאשר' הזה קשה לאוזן המרוכזת בעצמה, אך התורה עומדת על כך שהיא תשמע אותו. התחנה השלישית היא עמון:

וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.

אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים.

עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

שוב חזרה על המוטיבים הקודמים: זו ארץ השייכת לעמון. יש לה היסטוריה, ואת הסיפור הזה חשוב גם לך - הישראלי - לשמוע. אך שוב תוספת העושה את העבודה קשה יותר: 'וישמידם ה'...', ריבונו של עולם, אבינו שבשמים הוא לא רק אבא שלנו. הוא דואג גם לעמון, ופועל לטובתו. אין כאן כל אינטרס ישראלי, רק אינטרס עמוני. המבט העצמי איננו המבט היחיד. אחרי פרשת עמון, באה פרשת סיחון. עם סיחון צריך להילחם. הסיבה למלחמה היא הסירוב של סיחון לתת לישראל לעבור בארצו. יהיה מי שיאמר: זאת איננה עילה למלחמה. זכותו של מלך לא לתת לעם אחר לעבור בארצו. ומה החלופה? ישאל השואל. מה יכול ישראל לעשות, הרי הוא רוצה להגיע לארץ כנען? והמשיב, במיוחד עם נקודת מבטו היא מבט האחר יאמר: יש לו בעיה, אבל להילחם אסור. כאן מורה התורה על נקודת מבט עצמית שמטלטלת את המתבונן באחר: במקרה זה, מותרת וראויה המלחמה. בעוד שפרשות עשיו עמון ומואב הורו לראות את המציאות מנקודת מבטם שלהם ולא רק מנקודת המבט של ישראל, פרשת סיחון מורה להתרכז בנקודת המבט העצמית. פרשת עוג דומה לפרשת סיחון, ומוסיפה עליה את הצורך להבין את הסיפור גם של מי שאתה נלחם בו. לבסוף מגיעה החתימה:

וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה.

לֹא תִּירָאוּם, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.

בעמים היושבים בכנען - נלחמים. את העובדה הזאת אי אפשר לטשטש. הרגל המחשבה שכנגדו יוצא אחד העם, מנסה לעשות לכולם חיים קלים. לאלה - לטשטש את העובדה שההגעה לארץ כרוכה בהפעלת כוח ובהתגברות על התנגדות היושבים בה, ולאלה - לטשטש את העובדה שליושבים בה יש סיפור משלהם, שונה מהסיפור שלנו ואנחנו בו הערת שוליים. יש להם זכויות, והיושב במרומים ערב להם כפי שהוא ערב לנו.

זאת נקודת מבט כוללת, מורכבת וקשה להכלה. צריך גם להיות מרוכז בסיפור שלך, וגם להיות מודע לסיפור של האחרים. גם להגביל את הכוח ולוותר על שטחי ארץ שהיית רוצה בהם, וגם להיות נחוש בצדקת דרכך ובהפעלת הכוח הנדרשת כדי לממשה. מי אמר שהחיים קלים?מי חשב שסיפור שיבתו של עם ישראל לארצו לא כרוך בפרדוקסים?

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בדיקה לגילוי קורונה בהדסה צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הדסה: התקדמות לקראת גילוי נוגדנים לקורונה

קרא עוד