(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (פרק יז)
אין כל ספק שטענתם של ישראל היתה מוצדקת, שהרי התורה מעידה שברפידים לא היו מים לשתיית העם. חוסר המים הגיע עד כדי שהעם היה צמא למים וחשש בצדק ממוות בצמא. ויש לשאול ביחס לקב"ה: מדוע היה צורך לגרום למצב כל כך קשה, והלא יד ה' לא תקצר ח"ו לספק להם מים, ומה הצורך לגרום לחוסר מים עד כדי צמאון? גם תגובתו של משה אינה ברורה: משה צועק אל ה', אבל למרבה הפלא אין זו תפילה למילוי הצרכים (כמו שעשה במקרים אחרים) אלא זו צעקה שיש בה טענה כנגד ישראל. וכי משה אינו מודע לכך שאין מים? כך הקשה רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים":
"ויצמא שם וגו' הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקושיא על משה, שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים, בא בטענה לפני ה' 'עוד מעט וגו'', שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים".
ונעיין בתשובותיו:
"ונראה כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה' על הדבר, ולא נתן להם מן יום לחודש, אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס, עד שיתחננו למול קונם, וישמע צעקתם".
למצב הקשה שנקלעו אליו ישראל היתה מטרה. הקב"ה רצה ללמד את ישראל לפנות אליו בתפילה, "כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש". מאותה סיבה סיפק הקב"ה לישראל מן מדי יום ביומו ולא הסתפק באספקה חודשית. הקשר בין ישראל לבין אביהם שבשמיים צריך להיות יומיומי ותמידי.
ומה עשו בני ישראל בעקבות הצמא? "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה" – במקום להתפלל היו עסוקים בתלונות ובמריבות עם משה. כך מבאר "אור החיים":
"ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה, וכשתקף עליהם הצמאון, 'וילן על משה'; לזה סידר הכתוב סדר המעשה 'ויצמא וגו' וילן וגו'', לומר שלא עשו דבר זולת זה, הא למדת כי לא צעקו לה', וכן העיד הכתוב 'על נסותם וגו' היש ה' בקרבנו אם אין', הא למדת כי לא היו מצדיקים בההשגחה, והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעוק אליו, ולהסיר המחשבה הרעה, באמצעות תוקף הצמאון".
בני ישראל לא פנו לאל מוציאם ממצרים אלא התלוננו. במקום שהצמא יגרום להפנית מבטם כלפי מעלה בתפילה, הצמא גרם להפנית מבטם כלפי מטה בתלונות ובמריבות – "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה". ולא זו אף זו, שתים רעות עשה עַמי, לא רק שלא התפללו אל ה' והתלוננו אלא ש"לא היו מצדיקים בהשגחה", כעדות הכתוב בסוף הענין (פסוק ז) – "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".
בני ישראל אמנם לא הבינו את מעשה ה' ואת רצונו, אבל משה הבין
"וכל זה השכיל והבין משה, ולזה לא התפלל אל ה', והיה מצפה לתקות האדון מהם, וכשראה כי גדל הכאב, אמר לפני ה' 'מה אעשה לעם הזה', פירוש: מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי. ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפילה, שאם לא כן היה מתפלל, כמו שעשה על הים, ולוּ יהיה שלא נענה, היה מוסיף בתפלה, עד שיענהו ה'. וטען עוד לפני ה' 'עוד מעט וגו'', פירוש: אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא 'וסקלוני', ולוּ יהיה שאתה תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כוונת ה' לפועל, אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת".
משה הבין שאין הדבר תלוי בתפילה שלו אלא הדבר תלוי בתפילתם של ישראל. משה פנה בתפילה אל ה' בהזדמנויות רבות אחרות, וכך היה נוהג גם כאן "ולוּ יהיה שלא נענה היה מוסיף בתפלה, עד שיענהו ה'". אם תפילה אחת לא היתה עוזרת היה מוסיף עוד תפילות. למשה יש את העוז הנדרש ממנהיגם של ישראל להרבות בתפילה אם יש צורך עד שיענהו ה'. אולם משה הבין "ולזה לא התפלל אל ה', והיה מצפה לתקות האדון מהם". משה המתין עם הקב"ה שישראל יבינו את שעליהם לעשות, שיפנו בתפילה אל ה'. אבל ישראל לא הבינו למרות שגדל הכאב עד מאד.
אולם כאן היתה כבר בעיה. מערכת הלחצים שהופעלה על ישראל כדי שיתפללו אל ה', הובילה אותם, כאמור, למקומות רחוקים מה' עד מאד, לתלונות ולמריבות עם משה. חששו של משה היה שבני ישראל יתמידו בכיוון השגוי שבו בחרו להגיב על כאבם, ויגיע הדבר עד כדי סיכון חייו שלו. לכן צעק משה לה' "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה" – "פירוש: מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי". "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" – "פירוש: אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא 'וסקלוני'". יתכן שבסופו של דבר יפָּקחו עיניהם של ישראל ויבינו ויתפללו ("ולוּ יהיה שאתה תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כוונת ה' לפועל"), אבל מה יהיה עד אז? "ביני ביני (=בינתיים) וילך משה בסקילה", הסכנה היא עצומה, האסון שעלול לקרות בטרם יבינו ישראל הוא גדול. "וזו טענה הנשמעת".
אבל "אור החיים" מוסיף לשאול גם על ישראל: איך קרה כדבר הזה שישראל לא הבינו, והלא הם יודעים ומכירים את כוחה של התפילה ואת פעולותיה? ובלשונו של "אור החיים":
"וראיתי לתת לב איך עַם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים, במצרים, ועל הים, ובמדבר, יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה', והלא הם המכירים תועלת הצעקה, כי שמע את נאקתם במצרים".
ותשובתו היא:
"ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר, כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, שאם לא כן הלא המה אבודים, ולא יצטרכו לתפילה, ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון שאמרו 'היש ה' בקרבנו וגו''".
בני ישראל ודאי ידעו את כוחה של התפילה, אבל סברו שאם ה' נמצא איתם אין צורך להתפלל אליו. ודאי שישראל ראו את היד החזקה ואת הזרוע הנטויה, את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף, וכן הבינו את תלותם המוחלטת בקב"ה, והבינו שאם הוא לא יעזור להם "הלא המה אבודים". אולם דווקא מראות אלקים אלו והבנות אלו היו בעוכריהם, כיון שהם חשבו שאם ה' הוציאם ממצרים למדבר, הרי ודאי שהוא יספק את צרכיהם, ואם הוא לא עושה זאת, ברור שאין הוא מצוי בקרבם. בין כך ובין כך תפילה אינה הפתרון.
אולם ידיעת מציאות ה' בקרבם אסור היה לה להיות על חשבון התפילה. הקב"ה רצה "להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש". גם כשה' הולך לפניהם, וגם כשהוא משפיע טובה יום יום, וגם כשרואים נסים עין בעין, גם אז יש צורך בתפילה.