פרשת בראשית: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן

לדעת ר"י אברבנאל, לא התקיימה שום שיחה בין הנחש לאשה, האשה לא דיברה עם הנחש והנחש לא דיבר עם האשה. מה בכל זאת קרה שם?

הרב כרמיאל כהן 29/09/21 13:35 כג בתשרי התשפב

מתחילים מבראשית, צילום: shutterstock
מתחילים מבראשית, צילום: shutterstock

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (פרק ג)

סיפור שיחתו של הנחש עם האשה מעורר תמיהה רבה, שהרי הנחש אינו בעל שכל ואינו מדבר וכיצד טען טענות לאשה והסיתהּ?

ראב"ע כתב: "הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשָׂם דעת באדם שָׂם בו". לדעת ראב"ע, הנחש בתחילת בריאתו היה שונה מן הנחש המוכר לנו היום. בתחילת בריאתו נתן הקב"ה גם בנחש שכל.

ר"י אברבנאל (השאלה העשרים וחמש) דוחה דעה זו משני טעמים:

"הנה הכתוב הכניסוֹ תחת סוג הבלתי מדבר, באומרו: "והנחש היה ערום מכל חית השדה", ולמתייחסים סוג אחד. ועוד, שאם היה הנחש משכיל ומדבר, ובחטאו שוללה ממנו ההשכלה והדיבור ונאלם, היה הכתוב מזכירו בתוך קללותיו, כי היא היתה באמת הגדולה שבהם".

בפסוק א מתואר "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". הקביעה שהנחש ערום יותר מכל חית השדה מלמדת שהנחש נכלל בכלל אותו סוג של חיות השדה, כי אין טעם לקבוע יחס בין שני פרטים שאינם מאותו סוג.

עוד טוען ר"י אברבנאל שאם אכן היה הנחש משכיל ומדבר בתחילת בריאתו ומשום חטאו נשללו ממנו תכונות אלה, היה צריך הכתוב להזכיר את הדבר בין הקללות שהתקלל הנחש, שהרי קללה זו "היא היתה באמת הגדולה שבהם".

ר"י אברבנאל מציג דעות נוספות בענין דיבור הנחש ודוחה גם אותן ("שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו... "). נעיין בהצעתו של ר"י אברבנאל עצמו. אמנם לא נדון בכל משמעויותיה שאליהן הוא מתייחס באריכות, ורק נעיין בכיוון המחשבה הכללי והמעניין שהוא מתווה. כך הוא כותב:

"דעתי בענין הנחש ותוכן הספור הזה אגיד לך פה, שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה, והוא, שהנחש לא דיבר כלל אל האשה, ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא. ולזה לא אמר הכתוב בענינו: 'ויפתח ה' את פי הנחש', כמו שאמר באתון בלעם, ששם בעבור שהיה דיבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא, נאמר: "ויפתח ה' את פי האתון" (במדבר כב, כח). אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו, לפי שלא דיבר כלל, לא בדרך טבע ולא בדרך נס".

לדעת ר"י אברבנאל לא התקיימה שום שיחה בין הנחש לאשה, האשה לא דיברה עם הנחש והנחש לא דיבר עם האשה. אירוע דרמטי כל כך של דיבור בעל חיים אילו היה מתקיים היה צריך להיפתח בהודעה שה' פתח את פיו של בעל החיים בדיוק כפי שמופיע בנוגע לדיבורה של אתון בלעם.

ומה בכל זאת היה? ממשיך ר"י אברבנאל:

"אבל היה הענין, שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם, ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה. והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאילו היתה מדברת עם הנחש, וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה "לא מות תמותון". אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה. והוא על דרך "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (איוב לה, יא) כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש, והם הם הדברים שייחס הכתוב אליו".

האשה התבוננה בעץ הדעת שהוזהרו מלאכול מפריו "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב, יז), וראתה שהנחש מטפס על עץ זה ואוכל מפירותיו "פעם אחר פעם" ואינו ניזוק. מראה זה עורר בליבה את המחשבה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" – גם אם אנחנו נאכל מפרי העץ, כמו הנחש, לא נמות. כלומר, לא הנחש דיבר אל האשה אלא מעשיו גרמו לה להרהורים ולספקות בנוגע לציווי ה' ואזהרתו.

אמנם על פירוש זה של ר"י אברבנאל יש לשאול מלשון התורה: "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן". לשון זו מורה לכאורה על אמירה מפורשת של הנחש ולא על מעשה שעורר אצל האשה מחשבות. ר"י אברבנאל מתייחס לשאלה זו בהמשך דבריו:

"ואל תקשה עלי ממה שאמר הכתוב: "ויאמר אל האשה". כי הנה האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו, ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון "שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ, אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם" (איוב יב, ז-ח). וכן אמר במקום אחר: "תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי" (שם כח, יד), "אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ" (שם שם, כב). ודוד אמר: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח, ז). וידוע שהדברים האלה אינם בעלי

שכל, ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו, אלא שמתוך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם הם ידברו ויהללו ויספרו, כאילו הדברים עצמם מספרים ומגידים להם אותם האמירות והילולים".

השימוש בלשון אמירה אינו מורה בהכרח על דיבור בפה הנובע מן השכל. המקרא משתמש בלשון אמירה סיפור והילול גם כאשר מדובר על בעלי חיים, כפי שמדגים ר"י אברבנאל. דגי הים אינם מְסַפְּרִים במילים, ים אינו אומר במילים, תנינים אינם מהללים במילים וכדו'. כשם שהסיפור והאמירה שכתובים בנוגע אליהם מורים על פעולותיהם שמעוררות את בני האדם המתבוננים בהם למחשבה "כאילו הדברים עצמם מספרים ומגידים להם אותם האמירות והלולים", כך בדיוק בנוגע לאמירת הנחש לאשה "האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו".

ראיה לפירושו מביא ר"י אברבנאל מפסוק ו: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל... ", וכך הוא כותב בהמשך דבריו:

"ובעבור שהיה הסיפור הזה, עם היותו מיוחס לנחש, הוא כולו כפי אמתתו מחשבת האשה וטענותיה, לכן ביארו הכתוב באומרו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". כי הנה לא אמר 'ותשמע האשה לקול הנחש', ולא שהאמינה לדבריו, לפי שלא דיבר אליה כלל. אבל שהיא ראתה בעצמה ובמחשבתה כל זה שזכר. והפסוק הזה הוא בלי ספק עדות ברורה על מה שביארתי, רוצה לומר, שלא דיבר הנחש אל האשה ולא האשה אליו, אבל שהיה כל המשא ומתן הזה טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא".

לדעת ר"י אברבנאל, פסוק ו הוא "בלי ספק עדות ברורה" לפירושו, שלא התקיימה כל שיחה בין האשה לנחש, אלא הכל היה בהרהוריה של האשה ומחשבותיה בעקבות פעולתו של הנחש. אילו היתה שיחה בין הנחש לאשה והאשה היתה משתכנעת מדבריו היתה התורה צריכה לכתוב 'ותשמע האשה לקול הנחש ותקח מפרי העץ ותאכל' או כעין זה. אבל התורה מתארת את מעשה החטא בהזכרת האשה בלבד: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל". פסוק זה מוכיח, לדעת ר"י אברבנאל, "שהיה כל המשא ומתן הזה (שתואר בפסוקים הקודמים) טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא".

כאמור, אנחנו הצגנו כאן את כיוון המחשבה הכללי של ר"י אברבנאל בסיפור זה. לביאור מפורט של הפסוקים ושאר פרטי הסיפור עיינו בדבריו.

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר