מי הם הבנים של אלוהים?
לאחר מפגשים רבים בין דתיים בעולם, אני יודע שהמסרים של התורה על מהות האדם משמעותיים מאוד בעיני כלל המשתתפים. בראש ובראשונה ברעיון העמוק שכל אדם נברא בצלם אלוהים: רעיון שמגולם כמובן בפשטי תיאור הבריאה, אך מנוסח היטב בלשון ר' עקיבא במשנה במסכת אבות שהובאה לעיל: "... חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
העיקרון השני גם הוא עולה מסיפור הבריאה, והוא האחווה הכלל־אנושית: כל האנושות הם אחים בני איש אחד – אדם הראשון. עובדה זו מקבלת משמעות עמוקה בחז"ל כבסיס השלום וכשוללת גזענות: "לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך".
אולם לצד אִזכור של שני עקרונות אלו, פעמים רבות אני שומע את הדוברים אומרים מסר נוסף והוא שכולנו בנים של אלוהים. תהיתי לעצמי, האם אכן כך סבורה היהדות, שהרי מפורסמים המשך דברי ר' עקיבא במשנה באבות שציטטנו, שלפיהם לצד ההגדרה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א).
ההבנה הפשוטה של דברי רבי עקיבא היא שלהיות בנים למקום זו נחלתם של ישראל לבדם. ההבחנה של רבי עקיבא הובילה אותי לעיין לעומק בשאלה, מה היחס בין להיות ברוא בצלם אלוהים ובין להיות בניו, וכמובן ביחס המתבקש לאור זאת בין ישראל לעמים.
החוט המשולש בין תולדות האדם וצלם אלוהים
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלוֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלוֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם. וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. (בראשית ה, א–ג).
מהתיאור "תולדות אדם", רואים שהקשר שבין אב ובן הוא שהבן נולד "בדמותו ובצלמו" של אביו. הווה אומר: המשמעות העמוקה להיות בצלם אלוהים ובדמותו היא להיות בניו. לפי זה האב הראשון שהעביר לבנו את צלמו ודמותו הוא למעשה הקב"ה לאדם וחוה, ולצאצאיהם שלהם, הם צאצאיהם של הקב"ה. הווה אומר שהאנושות כולה הם בנים למקום.
ואכן קישור זה בין העיקרון של צלם אלוהים לבין הפסוק "בנים אתם לה'" מובא כבר בזוהר שלח: "דכתיב: 'בצלם אלוהים עשה את האדם' (בראשית ט, ו). תא חזי, על דא כתיב: 'בנים אתם ליי' אלוהיכם' וגו' (דברים יד, א)".
כלומר, היסוד לפסוק בדברים "בנים אתם לה'" נובע מהיסוד המובא בפרשת בראשית "בצלם אלוהים עשה את האדם". היסוד של בנים למקום הוא החוט המשולש שמחבר בין שני היסודות של מהות האדם: יסוד האחווה הכלל־עולמית שמושתת על כך שכולנו בניו של אדם הראשון שהוריש לבניו את צלמו ודמותו, והיסוד המשותף מבוסס על כך שכל אדם עשוי בצלם אלוהים. הכול מתמזג לרעיון אחד – כולם בנים לה' אלוהיכם.
הרעיון שהאדם עומד לפני הא־ל כבן ולא כעבד משנה את כל הרגש הדתי. אדם שעומד מול הקב"ה כבן מרגיש שלקב"ה אכפת ממנו ושהוא אוהב אותו, וכאשר יש כמה בנים לקב"ה אכפת מכולם, עלינו להכיר בכך שגם אותם הוא אוהב. מעבר לכך הבנה שכזאת גם מחזקת את האחווה האנושית, האחווה לא נשענת רק על בסיס דמיון וקשר דם אלא על מעמד רוחני זהה.
אולם, האם הסבר זה יכול להסתדר עם דבריו של רבי עקיבא שישראל התייחדו משאר העמים להיקרא בנים למקום?
בן בכור
נראה לי שהפתרון טמון בהבנה שיש שני פנים של הורות: יש הורות ביולוגית, כאשר הבן מכיל את ה־DNA של הוריו, ויש הורות מצד גידול. מכאן שיש שני פנים של בנים למקום. הפן האחד הוא היסוד הביולוגי – כל חברי האנושות מעצם טבעם כברואים בצלם אלוהים הם בניו של אלוהים. הפן השני הוא הקשר האישי של מערכת יחסים בין אב לבן שתלויה בכך שהבן יודע מי הוא אביו והם שומרים על קשר הדדי. עם ישראל זכה לקשר עמוק עם הקב"ה ובכך הוא למעשה גילה את אביו.
בחזרה לדברי רבי עקיבא נראה כמה שהדברים מדויקים. ביחס לאדם יש קביעה מהותית "שנברא בצלם", שזהו עניין מהותי בנפש האדם, ואילו ביחס לישראל הניסוח אינו "בנים למקום" אלא "שנקראו בנים למקום". כלומר חיבתם של ישראל נובעת ממערכת יחסים שבה עם ישראל זוכה להיקרא בנים כ'כינוי חיבה' בפי הקב"ה.
הגדרת עם ישראל כבנים מוזכרת לראשונה בפי הקב"ה בפנייתו לפרעה – "בני בכורי ישראל". אולם יש לדייק שאין הכוונה ששאר האנושות אינם בניו של הקב"ה! אלא שישראל הם הבן הבכור, הראשון להכיר וליצור את הקשר הייחודי. לבן בכור יש תפקיד.
באופן מופלא הנבואה שאותה תיקנו כהפטרה לפרשת בראשית היא הקריאה של עם ישראל להיות "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו). האור הגדול שישראל יכול להאיר לעולם הוא ללמדם להיות בנים לאבינו שבשמיים.
הרב יעקב נגן הוא ראש מכון בליקלה לשיח בין-דתי מבית רשת אור תורה סטון