(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: (פרק א)
בעניין משמעות דגלי המדבר כותב ה"שם משמואל" (שנת תרע"ג):
"ענין הדגלים נראה, דכמו בגשמיות, הדגל הוא לתועלת שיֵדעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן. וכן הוא ענין דגלי המלאכים: מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות".
ה"שם משמואל" לומד מהתפקיד הגשמי של הדגלים לתפקידם הרוחני. תפקידם הגשמי של הדגלים הוא למנוע ערבוב. כל אחד יודע מהו הדגל שלו ויודע להישאר במחנה שלו ולא לעבור למחנה אחר. באותה מידה תפקידם הרוחני של הדגלים הוא להורות לאדם את "המקום" שלו, על מנת שידע להתרכז בו, ולא יחרוג ל"מקומו" של חברו. דוגמה לדבר הם דגלי המלאכים המְּרַכְּזִים כל אחד במחנה שלו ובתפקיד המיועד לו.
אמנם אצל המלאכים, שאינם בעלי בחירה, התרכזותו של כל אחד במה שמיועד לו פשוטה יותר, מכיון שאינם בעלי בחירה וממילא אינם נמשכים כלל למה שאינו שייך להם. אולם בני אדם שהם בעלי בחירה עלולים לקנאה ולתחרות ולהימשכות פסולה למה שמתוקן לחבריהם.
אבל מצב זה עתיד להשתנות:
"וכן יהיו ישראל לעתיד, כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיהו יא, יג) "אפרים לא יקנא את יהודה וגו'" וכאמרם ז"ל (בראשית רבה, סוף פרשה לד) "ונתתי לכם לב בשר" - לב בוסר בחלקו של חברו [=לב בוזה ואינו מתאוה את שאינו שלו אלא שמח בחלקו], כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם", היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו".
כאשר "כל אחד דבוק בשורש נשמתו" אז סרה הקנאה והתחרות והלב נמשך "רק למה ששייך אליו הן ברוחניות והן בגשמיות". מצב זה היה מצבם של ישראל במדבר - "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". כאשר כל אחד הוא על מחנהו ועל דגלו ואינו נושא עיניו למה שמתוקן לחבירו זהו מצב של מנוחה (נראה שה"שם משמואל" מבאר את הפועל "וְחָנוּ" כביטוי למנוחה).