(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: (ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: (פרק כד)
בטרם ברך בלעם את ישראל בפעם השלישית, מציינת התורה שבלעם לא הלך כדי לקבל דבר מאת ה' אלא השית אל המדבר פניו, נשא עיניו, ראה את ישראל וברכם. הפרשנים ראו בזה עלייה במצבו הרוחני של בלעם הרמוזה בביטוי "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים".
רשב"ם כתב: "מעתה נתכוון לברכם בלב שלם. ומתוך כך כתוב 'ותהי עליו רוח אלהים' כאן, שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה ודרך חיבה". החלטתו של בלעם לברך את ישראל "בלב שלם", הועילה לו "שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה ודרך חיבה". וכעין זה כתב רמב"ן: "ותהי עליו רוח אלהים - כי עתה הייתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים"
אולם רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" סבור, ש"כל דבריו (של בלעם) הם ברכה שפנימיותה קללה", כולל גם הדברים שאמר בפעם השלישית. לדעתו, בלעם היה רשע מתחילה ועד סוף, וכל כוונתו הייתה לקלל את ישראל; אולם משנוכח לדעת ש"אין תקוה מה' להסכים להרע לישראל", לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, אלא ניסה למצוא דרך לקללם במקומו. לא נאריך בביאור דרכיו של אותו רשע, אלא רק נעסוק בביטוי "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים", שלכאורה מורה כדברי המפרשים הנזכרים. ומה יעשה "אור החיים" בביטוי זה?
את הביטוי "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" מבין "אור החיים" באופן שונה לחלוטין מהמפרשים שראינו; וכך כתב: "וירא וגו' לשבטיו ותהי עליו וגו' - פירוש שראה בהם שני ענינים גדולים, א' - שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו. ב' - ותהי עליו וגו', שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו מלכו בראשו, והטעם שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו, או לצד הזכות שיש לאחד יותר מחבירו, או לפי המנין".
בעוד שפרשנים אחרים הבינו שהכינוי הרומז "עָלָיו"(בביטוי "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים") מתייחס לבלעם, מבין "אור החיים" שכינוי זה מתייחס לישראל. "שני ענינים גדולים" ראה בלעם בעם ישראל (שהוא חפץ לקללו): א. כל שבט שוכן לעצמו – "שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". ב. השכינה שורה על כל שבט בפני עצמו - "וַתְּהִי עָלָיו (=על כל אחד מ'שְׁבָטָיו') רוּחַ אֱלֹהִים". "עָלָיו" בלשון יחיד מתייחס לכל אחד מהשבטים, שיש על כל אחד מהם רוח אלקים, כל אחד על פי דרגתו. הפסוק מתפרש אפוא כאילו יש נקודתיים לאחר "וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל", ולאחר מכן מפורטים "שני ענינים גדולים" שראה: "שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו", "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים".
יתכן להציע מקור קדום יותר לביאורו המיוחד של "אור החיים". אמרו חכמים (בבא בתרא ס, א): "'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו', מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".
מהיכן נלמדה אמירתו של בלעם "ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה"? רשב"ם בפירושו לגמרא שם מבאר, שענין זה נלמד מן הברכה שברכם בהמשך: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב". אולם התוספות שם הבינו אחרת; וכך כתבו התוספות:
ראוין הללו שתשרה שכינה עליהם - מסיפיה דקרא דריש, דכתיב: 'ותהי עליו רוח אלהים'. נראה שכוונת התוספות היא שבלעם ראה את ישראל שוכן לשבטיו ("שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו"), ואת השכינה השורה עליהם ("וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים"), והבין את הקשר שביניהם, ולזה אמר: "ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".
"אור החיים" עומד אף הוא על הקשר בין "שני ענינים גדולים" אלו, אך בדרך שונה במקצת; כותב "אור החיים": "גם רמז בקשר שני דברים על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה כל שבט בפני עצמו, שכנה עליהם שכינה ונעשו מרכבה לה, והוא מה שדקדק לומר 'ותהי עליו רוח אלהים'".
לדעת "אור החיים", סיבת השראת השכינה היא לא העובדה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה, אלא העובדה שכל אחד מהשבטים שוכן בפני עצמו, ולכן "שכנה עליהם שכינה ונעשו מרכבה לה".