במבט שטחי נראה כי תפקידו של המנהל הוא להיות הסמכות בשטח, לקבוע ולהחליט על פעולותיהם של אחרים, לתת הוראות ולוודא ביצוע. ולא שזה לא נכון, אבל יש שלב מקדים שהוא קריטי להצלחה: היכולת של המנהל לנהל קודם כל את עצמו. מנהל הוא לא רק אדם עסוק מאוד, אלא אדם שמופעלים עליו בו זמנית המון גורמי לחץ. אלו הלקוחות, הכפיפים, הדירקטוריון, המשקיעים וכד׳. מלבד אלה, יש לכל מנהל מטבע הדברים, גם חיים אישיים: חברים, משפחה, ילדים, זוגיות, תחביבים, שכנים, חברים מהשכבה, חברים מהצבא, מילואים ועוד.
רק כאשר קודם כל מנהל מסוגל לנהל את עצמו כראוי, מסוגל הוא לנהל גם אחרים. מי שכושל בשלב הראשון, שלא ישלה את עצמו כאילו הוא מסוגל להצליח להוביל אחריו אנשים אחרים. מי שלא יודע לנטר ולזהות בתוך תוכו תהליכים, דחפים ומגמות, לא יהיה מסוגל לנהל אחרים ולזהות את המניעים שלהם. כשמנהלים כושלים יראו שהעובדים שלהם לא פועלים כשורה, הם ינסו למצוא אשמים. יש כאלו שצועקים, מאיימים ואפילו מפטרים. במקום לנסות להבין היכן התקלה ולהפיק לקחים. כנראה שפשוט אין להם את זה.
את קריאת האזהרה הזו אנו מוצאים כבר בפרשת השבוע, דווקא מפיה של בהמה פשוטה: האתון. מהרגע שבלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו, היא החלה לזגזג עד שבסופו של דבר מחצה את רגלו של בלעם על הקיר.
רגע לפני שבלעם המיואש מבקש לשלוף חרב ולהרוג את האתון הסוררת, היא מסתובבת אליו ופונה אליו בשפה רהוטה כדי לנסות ולהבין את סיבת הפיטורין. ״שמע נא״, אומרת האתון. ״אנחנו עובדים ביחד לא מאתמול. תמיד הייתי עובדת נאמנה ומצטיינת. ככה שאתה אמור להבין לבד שאם הפעם החלטתי לסטות מהדרך, כנראה שיש לי סיבה ממש טובה. וגם אם לא עלית על הסיבה הזו בעצמך – אתה אמור לפחות להבין שיש סיבה כזו, ולנסות להבין מהי״.
המנהל, אז וגם היום, מחויב להנהיג את עצמו
כך מסביר רבי יצחק עראמה, מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש, את טיעוניה של האתון: בלעם הפגין מנהיגות כושלת בתכלית כשהוא הפיל את השגיאות על העובד, במקום לחתור ולהבין מהם המניעים הסמויים ששברו את שגרת העבודה הטובה. בלעם, מציינים חז"ל, היה מודל לאדם רקוב מוסרית בכל פרמטר.
בפרקי אבות מנותחת אישיותו כעין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. או בשפה פשוטה, צרות עין, קנאה, נהנתנות, שחצנות ואגואיזם. הוא היה מובל, לא מוביל. אפילו על האתון שלו, בהמת הרכיבה הצייתנית, הוא לא שלט. היא הלכה לאן שהיא הרגישה שהיא אמורה ללכת, גם בניגוד להנחיה של הבוס. פשוט כי הרוכב עליה לא שידר סמכות. זה היה אדם שלא הצליח לנהל אפילו את עצמו. מעט תאוות בצע או כבוד הספיקו לו כדי להסכים לרצוח עם שלם שלא עשה לו שום דבר רע.
לכן, כשאנחנו מבקשים לנהל את העובדים ובפרט כשאנחנו מנסים ללמוד את המניעים לכישלונות או חוסר צייתנות, עלינו לנסות עוד לפני כל דבר אחר להבין בתוך עצמינו מה יש ביכולתנו כדי לשפר את המצב, האם יש עלינו אחריות כלשהי למתרחש, האם יש מניעים סמויים מתחת לפני השטח שלא ראינו. עולם הניהול משתנה, ההייטק מזכיר אומנות, המנהלים מחפשים לגייס טאלנטים שיעבדו אחרת, שיהיו יצירתיים, חדשניים ולומדים. מנהל שעסוק בסמכות, בשליטה לא יצליח להנהיג ולהוביל עובדים כאלו, מהסיבה הפשוטה שהם לא ירצו לעבוד תחת מנהל כזה.
המנהל, אז וגם היום, מחויב להנהיג את עצמו - להיות צנוע, ערכי, קשוב, לומד. רק אז, העובדים שסביבנו יבקשו את ההובלה שלו. לא מתוך סמכות, אלא מתוך כבוד והערכה.
הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע, מנכ"ל Periapt ומחבר הספר ״אבות הניהול״