מה היתה הרמה רוחנית של בלעם ומה ניתן ללמוד מבלק?

הגיבורים יוצאי הדופן של הפרשה הם דווקא אלה הקרויים רשעים. המדרש מקביל את רמתו הרוחנית של משה, לזו של בלעם בעולם הטומאה. אז מה ניתן ללמוד מבלעם? ומה רצו לעשות עם הברכות של בלק?

חדשות כיפה משה מאיר 23/06/21 12:26 יג בתמוז התשפא

מה היתה הרמה רוחנית של בלעם ומה ניתן ללמוד מבלק?
צילום: shutterstock

גיבורי פרשתנו - בלק ובלעם - הם גיבורים יוצאי דופן במקרא. הם האחר, הדמויות הנגטיביות המקרינות אור חוזר על דמויות האבות החיוביות. כבר המשנה יוצרת הנגדה שכזאת:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע... [אבות ה' י"ז]

השוואה אחרת, היא בין בלעם למשה. כך אומר המדרש:

'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר 'אילו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים להקב"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור. [במדבר רבה, י"ד כ'] הבעל שם טוב, הולך אף הוא בדרך הזאת. הנה שמועה מפיו הנמסרת מפי גדול תלמידיו בעל 'תולדות יעקב יוסף': כי משה ובלעם הם סוד הדעת, זה בקדושה וזה בטומאה. תחילה נתערב טוב ורע על ידי חטא אדם הראשון וקין והבל, ואחר כך נתקן ויצא משה טוב לבדו. ונפרד ממנו בלעם השקול כמשה בדעת של הטומאה.

אני מרכך את ההשוואות. ברכות בלעם הם מפסגות הברכות התנ"כיות, עד כדי כך שחכמים שקלו לשבץ אותן בתפילת הבוקר. אין לי צורך בהצגת הרוע והטומאה, אני לומד מהאחר כפי שאני עושה בחיי במערכות אחרות. הפעם ברצוני ללמוד דווקא מבלק, האחראי על עיצוב התנאים לקללות שהפכו לברכות. בפעם הראשונה -

וַיְהִי בַבֹּקֶר

וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם
וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל
וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.
[במדבר כ"ב מ"א]

בפעם השנייה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק:
לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם
אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה
וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם.

[שם כ"ג י"ג]

הרמב"ן פותח שתי אפשרויות. האחת - שני הפסוקים דומים. בשניהם אפשר לראות את הקצה ולא את המכלול. השנייה - הם שונים. בראשון אפשר לראות את המכלול עד הקצה, ובשני - אפשר לראות את הקצה ולא את המכלול. אותי מעניינת ראיית הקצה ללא המכלול, בה הייתי רוצה להתבונן.

אבי הפילוסופיה, סוקרטס, הוא הפילוסוף האהוב עלי ביותר. הוא העמיד את יסודות הפילוסופיה, הבאים אחריו או פיתחו את יסודותיו או חלקו עליו אבל התייחסו למשנתו. סוקרטס העמיד את המושג 'פילוסופיה' - אהבת החכמה. אהבת החכמה, נבדלת מהחכמה. הראשונה היא החיפוש והחתירה אל האמת, השנייה היא הידיעה של האמת. סוקרטס חשב שהאמת בלתי מושגת, חמקמקה, לרגע הגעת אליה וכבר היא נסה מפניך. המיטב שבידך הוא אהבת החכמה, התשוקה לידיעה, ההתקדמות. אתה מתקדם בשיח עם האחר, שומע את היגדו, מבקר אותו, מפרק, מראה את חוסר הקוהרנטיות שבו. כל זאת תוך כדי עידוד ואמפטיה, וחתירה להמשגה בהירה וברורה. אך כל המשגה, בסופו של דבר תחמוק מתודעתך. נגזר עליך להמשיך במסע הסיזיפי להשגה גבוהה ומדויק יותר אל כיוונה. זאת גם האינטואיציה - לפחות השנייה - של בלעם.  אתה יכול לראות רק את הקצה, לא את המכלול. בעזרת השגת הקצה, נסה לשער מהו המכלול, לומר עליו מילים - מילים רעות כמילות הקללה, או כפי שקרה - מילים טובות כמילות הברכה. המשורר הפולני אדם זגייבסקי, מתאר תנועה שכזאת:

תעייה

היינו בנופש, בין ידידים: משורר מארצות הברית,
בעל שירים שעושים דין צדק ושחקן תיאטרון
מוורשה, שפניו פתוחות לאורחים, הטובים והרעים;
הדבר היה במדרון העמוק, התלול, של נהר הרודן הצעיר,
ביום שרבי של סוף אוגוסט, מאותם ימים
שהסתיו נעור בהם מנמנום קל, אי שם בעבי היער.
ניסינו למצוא את המקום שזכרנו טוב
כל כך מהתצלום - המגדל הגא, המבודד,
המלא בדידות, אלגיות וסונטות, מגדל השירה.
אבל הקיפו אותנו רק יישובים חדשים
של בתים לבנים ומכוניות,
נקיות כמו מצפון של פקיד;
ילדים הוליכו כלבים לטיול,
כלבים הוליכו לטיול מבוגרים,
ורדים חיכו בגנים
למזמרה של הגנן.
היינו בין ידידים, סביבנו התהוללו דבורים
שבנו קירות פריכים של החורף, בשיפועי
גבעות רבות, מהורהרות, גאה היין
כמו פלג הרים ארגמני, אגן נהר של חלומות פראיים.
עלינו לרגל אל מגדלו של רילקה, המגדל
שהפך לקתדרלה שטרם היכרנו,
והעלייה הזו לרגל, החיפוש, התעייה, היו דבר
כמעט מבורך, מבורכת היתה אי הוודאות, אובדן הדרך
היה כמחיה נפשות, טוב, ממש הכרחי,
וכשסוף סוף, אחרי שעה ארוכה,
מצאנו את המגדל
בדיוק כמות שהוא בתצלומים,
הסוד גז פתאום, נותרו רק אבנים
ופרחי שדה, ידידות,
ואפר קל של מלנכוליה.

[סימטריה. עמ' 172 בתרגום העברי]

החיפוש, התעייה, אי הידיעה, הם המאפיינים גם את חיפושיו של בלעם אחר הקללה. סוקרטס, מטרים את אשר גילה קאנט מאות רבות של שנים אחריו. החיפוש אחר ידיעת האחר, האובייקט, הופך בסופו של דבר לניסיון לדעת את עצמך. 'דע את עצמך' היה נוסח הכתוב על שער מקדש אפולון בדלפי. על ההיגד הזה אמר סוקרטס, דברים המצוטטים בדיאלוג פיידרוס:

עדיין אין בידי, לפי הכתובת שבדלפי, ידיעת עצמי; וכל עוד לא קניתי לי ידיעה זו, מגוחך נראה לי העיון במה שאינו שלי... אני מעיין בעצמי, לדעת אם הנני מפלצת מפותלת ונזעפת יותר מטיפון [דרקון יורק אש בעל מאה ראשים] או בעל חי נוח ופשוט יותר, שמטבע ברייתו יש לו חלק מה בתכונה אלוהית ונטולת רתחה.

בלעם עומד, מנסה לראות הכל, לדעת הכל. מנסה להבין מי הוא עם ישראל, שואל שאלות, לא מבין לגמרי. ובאותה העת, הוא עובר מסע לגילוי עצמי. 'נאום הגבר שתום עיניים' מתבונן בעצמו, מנסה להבין את עצמו. זאת החכמה אותה אני לומד לבלק ובלעם, חכמת הענווה של חיפוש הידיעה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן