"ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא. א"ל- עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע- אי מציתו קבליתו, ואי לא, לא קבליתו. א"ל- אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא, ג) 'תומת ישרים תנחם', הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו 'וסלף בוגדים ישדם'"
הגמרא במסכת שבת מספרת על צדוקי שראה את רבא מעיין בסוגיה ותוך כדי כך לא שם לב שהוא יושב על אצבעו. הלחץ היה כ"כ חזק, עד שהאצבע החלה לדמם. על כך אמר הצדוקי- אתם הפרושים הנכם עם פזיז, שהקדמתם נעשה לנשמע מבלי לבדוק אם התורה טובה או לאו, ואינכם חושבים לפני שאתם עושים מעשים. ענה לו רבא - אנו הולכים בתום לב עם ד', ולכן סמכנו על ד' שלא יטעה אותנו. אתם שהנכם הולכים בעקמימות עם ד', עליכם להזהר כל העת שלא להיכשל.
האם התורה אמורה להתאים את עצמה למידותיי ולערכים שלי? או להיפך, הערכים שלי אמורים להתיישר על פי התורה? זוהי השאלה העומדת בבסיס הדיון. הצדוקי לועג לנו, כיצד קיבלנו תורה בלי לבדוק אם היא טובה בעינינו. אך אנו יודעים, אם ד' מוסר לנו משהו, זהו עצמו הטוב האובייקטיבי, ועלינו להתיישר כלפיו. ודאי אין טעות בדבר ד' ובמוסר האלוקי, ולא אנו הפרמטר לאמת ולמוסר, אלא התורה עצמה, היא המגדירה את המושגים.
'תומת ישרים תנחם'- זהו הקטר הראשי של עובד ד'. 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך', עמידה תמה ומאמינה אל מול ד', אמון מלא.
הרב קוק מבאר את תכונת התמימות הראשונית הזו:
"התכונות של הרגש כשהם מתנהגים כראוי במשרים, הם מכריעים את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית. אבל הרגש הישר הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים, 'תומת ישרים תנחם'".
דהיינו, באדם יש את החלק השכלי והחלק הרגשי. לא מדובר כאן על רגש רגיל, עצב או צחוק. מדובר על רגש פנימי טבעי, נשמתי, המניע את האדם כלפי עשיית הטוב. מצפון מיוחד לכלל ישראל שנמצא עמוק בליבנו. המצפון הזה, הוא הנטייה שלנו להקדים 'נעשה' ל 'נשמע'. אנו מכירים בעומק הנשמה את הטוב ואת הראוי בעיני ד', ושואפים לעשותו כטוב גמור, למרות שעדיין איננו מבינים כיצד ומדוע הוא טוב.
אולם אסור להישאר רק במדרגת הרגש -
"מ"מ צריך שיהיה נמצא גם העילוי השכלי שיעלה האדם ממעלת הרגש אל מעלת הדעת והחשבון, שידע מבלעדי רוח השירה והפיוט גם ברוח שכל ומשפט, למה הוא עושה את הטוב והתוכן שעבורו הטוב נכלל בשם 'הטוב'. ואם לא היה במציאות מקום למשפט השכלי לברר את היושר והצדק הנמצא במשפט הרגש, אז לא היה אפשר כלל לקרא את הרגש ההוא בשם היושר והצדק שאנו קוראים לו".
דהיינו, דווקא בגלל שאנו מצליחים להבחין בשכלנו מהי המשמעות של המעשים, אזי גם הרגש הראשוני מקבל את משמעותו וכוחו כדעת ד'. אולם אדם שפועל רק על פי נטיית הרגש שלו, ומזלזל בשכל ובמערכת השפיטה הקוגנטיבית התורנית, אדם זה יגיע לבאר שחת. שכן הרגש אינו יציב, והוא זקוק למסננות ולכלים הלימודיים של בית המדרש כדי להבחין היטב איזה ערך מוסרי הוא טוב אמיתי, ואיזה ערך הוא פיקציה רגשית חיצונית, וגם מהם התנאים המציאותיים של הטוב האבסטרקטי.
בלעם הרשע - בחינת 'וסלף בוגדים ישדם'. כולו חשבונאות עם אלוקים. הקוסם הרשע עומד ומבקש להתל בבורא העולם. (-עיינו משך חכמה בריש הפרשה). הוא אומר לבלק - קח אותי להר פלוני, לרכס אלמוני, אולי משם אצליח להערים על הרצון האלוקי ולקלל את עם ד'. תן לי כך וכך קרבנות, אולי בדרך זו אצליח לשחד את האליל הישראלי שבשמים. תפיסתו הדתית היא 'קסם' ולא 'תורת חיים'. הוא אינו תם וישר עם ד', אינו מקבל על עצמו בהכנעה וענווה את הצו האלוקי גם בלי הבנה. הוא מנסה להתחכם עם ד', ולעקם את רצון ד' כך שיתאים לטומאת רוחו האלילית, רוח של שנאת ישראל ושנאת המוסר הישראלי.
לעומתו, כהבדל שמים מארץ, עומד משה רבינו, רעיא מהימנא. על פי דברי מהר"ל ובעלי הסוד, משה מבטא את הביטול הגמור של האומה כלפי אלוהיה. 'כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע' - זהו משה. 'תומת ישרים תנחם'. במה שד' דובר אליו, אינו מוסיף ואינו גורע, אלא מוסר לנו את התורה בטהרתה.
בעומק הרוח של כל אחד ואחת מאיתנו ישנה תמימות טבעית, נקייה, שיד זרה לא נגעה בה. התום הזה, המשה הזה, נותן לנו כוחות לצאת אל השדה השכלי וללימוד התורה בדרכי המשפט והקוגניציה.
הניצחון על בלעם, הוא ניצחון הנשמה על האניות החיצונית. אנו נאמנים לד' בעומק הרגש הטבעי. ורק לאחר שאנו יודעים זאת, אנו ניגשים למבחן השכלי שלנו כבני אדם. מבחן שבו אסור להיכשל כלל, כפי שנלמד בשבת הבאה בחטא השיטים.