(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: (כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: ... (לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: ... (לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
(פרק כב)
שלוש פעמים סוטה האתון מתכנוניו של בלעם. בפעם הראשונה היא נוטה מן הדרך, בפעם השנייה היא לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר, ובפעם השלישית היא רובצת תחתיו. לאחר שלוש הכאות-מקל שהיא סופגת היא גם מדברת ומבררת את הסיבה.
מה פשר סיפור האתון?
רבינו בחיי רואה בקורותיהם של בלעם ואתונו סימנים לבלעם להימנע מללכת לקלל את ישראל; כך הוא כותב:
"מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה, זהו שאמר: "ותט האתון". שניה: "ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם", רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקדוש ברוך הוא על הכוונה שהיה הולך, שלישית: "ותרבץ תחת בלעם", שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה'".
בלעם קיבל רמזים באמצעות קורותיו עם אתונו שהדרך שהוא הולך בה "לא בחר בו ה'". האתון סטתה מן הדרך שהוא חפץ ללכת בה כדי לרמוז לו זאת. לאחר מכן לחצה את רגלו, ורמזה לו בכך "בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו". לחיצת הרגל רומזת לביטול הליכתו. ולאחר מכן רבצה וסרבה ללכת. הסימנים מתבהרים והולכים. מרמז "קל" ועד רמז "שקוף" מאד מאד.
לאחר שקיבל בלעם סדרת סימנים בעניין ההליכה שלו, הוא מקבל סימן בעניין כח הדיבור שלו שאותו הוא רוצה לנצל כדי לקלל את ישראל. ממשיך רבינו בחיי לרמז הרביעי:
"רביעית: הנס הגדול שנעשה בדיבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדיבור והודיעו: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם", והנה ה' יתעלה יכול למנוע ממנו הדיבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדיבור".
דיבורה של האתון נועד לרמוז לבלעם שכח הדיבור הוא בידי ה', וברצותו נוטלו מן האדם ונותנו לבהמה, "ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור".
הסימן החמישי חוזר לעניין ההליכה, והופך מרמז לדיבור מפורש של המלאך:
"חמישית: נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה, ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש: "הנה אנכי יצאתי לשטן", בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה "וירט הדרך", כי הקדוש ברוך הוא אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל, זהו שאמר: "קום לך אתם", והוא ירט הדרך, כלומר עיות הדרך והולך לנגדי".
לאחר שבלעם לא נרמז מן האתון שדרכו רעה בעיני ה', המלאך אומר לו מפורשות שכל "קשיי ההליכה" שלו נגרמו ממנו ("הנה אנכי יצאתי לשטן"). ומה הסיבה להערמת קשיים זו, ובמיוחד לאור העובדה שלכאורה הוא הולך על פי אישור מפורש מה' ("קוּם לֵךְ אִתָּם")? הסיבה היא: "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" – כי בלעם ירט את הדרך, כלומר עיוות אותה והולך לנגד עיני ה' או כנגד רצון ה' (ראו ראב"ע ורמב"ן). ומהו העיוות שבו מאשים המלאך את בלעם? העיוות הוא שהקב"ה אמר לבלעם ללכת אך הכוונה היתה "על מנת שלא לקלל", ובלעם הולך במטרה לקלל.
וכעת לאחר האמירה המפורשת בלעם סוף סוף מבין ומגיב בהתאם:
"ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך, זהו שאמר: "לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי"".
אמנם לדעת רבינו בחיי בלעם הבין היטב את הסימנים כבר בשלבים הקודמים שלהם; כך הוא כותב:
"חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה "לקראת נחשים"".
כל אדם היה מבין את הסימנים שנקרו בדרך והיה שב לביתו, טוען רבינו בחיי; כל שכן בלעם המומחה הגדול לניחוש וקסמים. ומדוע בלעם לא שב? מדוע "המתין" לאמירה מפורשת? בלעם רצה מאד לקלל את ישראל, ולכן, למרות שהבין היטב את הסימנים שלפניו, בחר להתעלם מהם, עד אמירתו המפורשת של המלאך.
חפצו של בלעם ללכת ניכר, לדעת רבינו בחיי, גם מתגובתו הנינוחה לפלא הגדול שבדיבור האתון; כך הוא כותב:
"היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דיבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו: "כי התעללת בי"".
גם את פלא דיבורה של האתון היה בלעם צריך להבין כרמז מאת ה' "לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור". וכי בלעם שמע אי פעם אתון מדברת? על פי תגובתו של בלעם שמשיב לאתונו "כאדם שמדבר עם חברו" היה אפשר לחשוב שאתון מדברת הוא דבר יומיומי ורגיל. תגובתו זו של בלעם היא אינה התגובה הצפויה, אלא היא נובעת, לדעת רבינו בחיי, מתוך בחירתו של בלעם להתייחס לעניין "בדרך תמות", כלומר כדבר פשוט ומובן מאליו. ומדוע בחר בלעם להתעלם באופן כל כך מפתיע מהפלא הגדול? היה זה "מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת".
בלעם כל כך רוצה ללכת לקלל את ישראל שהוא בוחר פעם אחר פעם להתעלם מסימנים שאותם הוא מבין היטב. מסימנים הוא אמנם יכול לבחור להתעלם אבל מאמירה מפורשת של המלאך כבר אי אפשר להתעלם, ולכן הוא נאלץ לומר: "אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי". את העובדה שדרכו רעה בעיני ה' ואת המשמעות שנובעת מכך – לשוב לביתו – כבר הבין בלעם מזמן, כעת הוא רק מודה בכך בפה מלא.