(כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: (פרק כב)
בעניין דברי האתון המזכירה בתלונתה כנגד בלעם את הביטוי "שָׁלֹשׁ רְגָלִים" כתב רש"י (בעקבות חז"ל): "רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה".
דברים אלו צריכים ביאור, וכתמיהתו של השם משמואל: "למה רמזה לו דוקא מצוה זו?" בכדי לבאר את ייחודה של חגיגת שלוש רגלים ולהשיב על התמיהה שבאיזכור מצווה זו דווקא, מקדים השם משמואל תיאור של שני סוגי עבודת ה' (ודבריו הם על פי דברי המהר"ל, נצח ישראל פרק ג):
"יש שני מיני עבדות, אחת שעושה מחמת הציווי שנצטוה על זה, ואינו יכול לפטור את עצמו מזה, ואילו היתה לו מניעה ומקום לפטור את עצמו מזה היה פוטר את עצמו כי באמת כבד עליו הדבר; ויש שעושה רצון השי"ת מחמת שבאמת הוא רצונו לעשות כרצונו יתברך, ואף אם היתה לו מניעה היה מסלק את המניעה בכל כחו כדי לעשות רצון השי"ת, מאחר כי עצם רצונו הוא לעשות רצונו יתברך לא לפטור את עצמו מחמת החיוב שעליו".
יש עובד ה' שכל רצונו הוא לעשות רצון בוראו, והוא מתאמץ לעשות זאת גם כאשר יש לו קשיים. הוא מתגבר על כל הקשיים ועושה רצון ה'. אולם יש עובד ה' שחש מחוייב לעשות את מצוות ה', ועושה זאת מתוך חוסר ברירה. אם לעובד ה' מסוג זה יהיו קשיים, הם יהוו תירוץ נוח על מנת להיפטר מעשייה.
לאחר ההגדרות הבסיסיות ממשיך השם משמואל ומבאר שיש הבדל ניכר בין שני עובדי ה' אלו הבא לידי ביטוי באופן העבודה:
"וההיכר שבין שני מיני העובדים הנ"ל יבָּחן אם העבודה שעושה היא בשמחה ומתגעגע אחריה ומצפה לה לומר מתי תבוא לידי ואקיימנה... זה סימן שהוא מהכת העובדים השי"ת בשלימות; ואם אינו עושה בשמחה הוא סימן שאינו עושה רק מצד ההכרח להשלים חקו ולשלם החוב שעליו".
ההבדל בין שני העובדים הוא בשמחה שבעשייה. אדם שעובד ה' בשמחה הרי זה סימן שהוא חפץ לעשות רצון בוראו, ואילו אדם שעובד ה' לא בשמחה הרי זה סימן שהוא עושה זאת מתוך הכרח.
את ההבדל בין שני עובדי ה' רואה השם משמואל כהבדל בין עבודת ה' של בלעם ואומות העולם לבין עבודתם של ישראל:
"וזה עצמו הוא ההפרש שבין ישראל לאומות העולם, שאומות העולם אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש, וזה שאמר בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'", לא אמר רצון ה'; וישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד' בשמחה עושין, וכמו עליית הרגלים אף שבאמת מצוה קשה מאד שלש פעמים בשנה לעזוב הפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מכל מקום הם עושין זאת בתכלית השמחה. וזהו שאמר אומה החוגגת שלש רגלים, דחגיגה היא לשון שמחה, כמו שכתוב (שמ"א ל' ט"ז) "וחוגגים בכל השלל וגו'"".
ביטויו של בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'" (כב, יח) מעיד עליו שהוא כפוי לעשות את ציוויו של הקב"ה ואף שאין זה רצונו שלו. ולעומת זאת "ישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד' בשמחה עושין".
דוגמה בולטת לעבודתם של ישראל היא העלייה לרגל שבה נדרשים ישראל לעזוב את הבית ולעלות לירושלים ו"מכל מקום הם עושין זאת בתכלית השמחה". ישראל הם "אומה החוגגת שלש רגלים", הם לא אומה שעולים לרגל מחוסר ברירה אלא הם חוגגים בשמחה "מצוה קשה מאד" זו, שלוש פעמים בכל שנה.
זהו רמז לבלעם על הפער העצום בין מעלתם הגבוהה של ישראל כעובדי ה' מתוך שמחה לבין מעלתו שלו ושל אומות העולם, ואם כן לא יוכל להצליח במשימתו.
אבחנה זו לגבי מעלתם הגבוהה של ישראל הבאה לידי ביטוי ברמז לעלייה לרגל חוזרת גם בדברי בלעם בברכתו השנייה – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא..." (כג, כד); ממשיך השם משמואל: "וזהו שאמר בלעם בנבואתו "הן עם כלביא יקום וגו'", וברש"י: כשהן עומדין משנתן שחרית הן מתגברים וכו' לחטוף את המצוות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, יעויין שם. וחוטפין את המצוות היא ראיה שעשייתן היא באהבה ולבם מתגעגע לחובת עשייתן".
בלעם מציין את ישראל ככאלו שחוטפים את המצוות "ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין". חטיפת המצוות מוכיחה שהם אינם מרגישים כפויים לעשות את המצוות אלא "שעשייתן היא באהבה ולבם מתגעגע לחובת עשייתן".