דמותו של בלעם מתעתעת. מפסוקים מסוימים נראה שהוא נביא השומע לקול ה' ונאמן לו, וכלל אינו מתכוון לסטות מן הדרך. פעמים רבות בפרשה הוא מזכיר ללא בושה שהוא מצפה להדרכה מפורשת מן השכינה, שממנה לא יטה, וידבר רק את אשר תינתן לו הרשות מפי עליון לומר. הוא גם לא ילך עם האנשים אם הקב"ה לא יאמר לו ללכת איתם. הוא מוכן לסגת לביתו כשמלאך ה' נקרה בדרכו ומבטא כעס וחימה על שבלעם בחר ללכת עם האנשים. וגם בזמן אמת, כשהוא כבר מגיע לקלל, הוא טורח ומזכיר שכל כוחו בא לו מגבוה. הוא הולך כה וכה עד שמגיעה השראה ודיבור מלמעלה ובפועל גם אינו אומר דבר שלא נאמר לו. ועל כן, עם ישראל דווקא מתברך בזכותו. לכאורה, דמות מרשימה של גוי עובד ה' במעלה הגבוהה של נבואה וקירבת ה' גדולה.
אולם, חז"ל לא חסכו מבלעם ביקורת. הם תיארו אותו כאדם מוגבל גם פיזית וגם רוחנית. כחיגר ברגל אחת (על בסיס הפסוק "וילך שפי") ועיוור (ככתוב: "שתום עין"). משיחתו עם האתון מסיקים חז"ל שהוא רכב כל ימיו על אתון, על אף שניסה להסתיר את העובדה הזו משולחיו וליצור מצג כאילו יש לו סוס מפואר שעליו הוא רוכב בדרך כלל. כלומר, הוא חי חיים עלובים. לפי חז"ל האתון היתה לו גם מקור פורקן ליצריו המיניים (שהרי אמרה לו "הסכן הסכנתי" ומשמע שהיתה לו לסוכנת, ראו פרשת דוד ואבישג השונמית).
מהצעתו של בלעם "לו יתן לי מלוא ביתו כסף וזהב לא אלך", למדו חז"ל שהיה רודף בצע, שכן בכך רמז שהוא מצפה לתמורה כספית גבוהה על מאמציו. בפרשת מטות מסופר שבמסגרת המלחמה על מדין הרגו בני ישראל את בלעם בחרב. והגמרא בסנהדרין מעירה שעל אף שאינו מדייני בלעם היה שם כדי לקחת שכרו על כך שהפיל עשרים וארבע אלף חללים מישראל, ומצא שם את מותו. והוסיפו כהסבר דרשני להבנת הסיטואציה: "אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה" - גמל הלך לבקש קרנים וגם את אוזניו גזזו ממנו. כעין זה אומרים חז"ל על אישה סוטה "היא נתנה עיניה בשאינו ראוי לה, מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה".
בספר יהושע מתוארת הריגתו של בלעם על ידי בני ישראל בתוספת הפרט "בלעם הקוסם", וחז"ל הסיקו שבסוף ימיו עשה "הסבה מקצועית" מנביא לקוסם, כלומר, שמעמדה של שומע את דבר ה' הפך למתחרה בה' בקסמים. גם את ההסבה הזו הגמרא מתארת באמצעות מטאפורות של בוגדנות וזנותיות. "אמר רבי יוחנן: בתחלה נביא ולבסוף קוסם. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, מסגני ושילטי הואי, אייזן לגברי נגרי" (סנהדרין קו, א) כלומר, אדם שהיה שליט ובעל משרה רמה קשר את גורלו עם חבורה מפוקפקת, "מכר את נשמתו לשטן".
לכל הדרשות יש עוגן בכתובים ובפסוקים אלא שהקריאה הספונטנית הראשונה אינה מגלה את הרובד הזה, אלא דווקא מציגה בפנינו אדם ישר דרך ועובד ה'. על מנת להפיק את התמונה האישיותית הזו יש לקרוא את דמותו של בלעם מבין השורות ולא רק על פי הדברים המפורשים בהם.
ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות טוען שלהבנת שפה נדרשים שני רבדים. הבנת המשמעות המילולית של כל מילה ומילה אך גם הבנה של הסמלים, המחוות והמסרים המצויים בשפה מעבר למשמעות הלקסיקלית של המילים. נדרשת רגישות ומיומנות להבנת "משחק השפה" שנעשה באמצעות המילים שנבחרו בצורה מדויקת לתיאור דבר מסוים.
לדברי ויטגנשטיין ההבנה הפשוטה כוללת תמיד את הרובד העמוק של המשמעות. אולם, נדמה שכאן המשחק שבין הפשט והדרש הוא המסר המרכזי. התוצר הוא של תמונה מורכבת, של אדם שרוממות הציות, הענווה והשפלות בפיו, בעוד שלמעשה הוא דמות בוגדנית, שאין לה נאמנות לא לאתונה ולא לבוראה. תיאור המראה החיצוני של חיגר ועיוור, הוא רק מטאפורה חיצונית לנכותו הפנימית של אדם חסר יציבות וקצר רואי.
בלעם הוא דמות מוליכת שולל. הוא שייך לסוג האנשים שמסוגלים לדרוש דרשות יפהפיות על חובת הציות העיוור וההקרבה הנדרשת מאיתנו לעבודת ה' ללא סייג. שבסתר עושה מעשים שלא ייעשו. התורה בנתה את הדמות הזו בשכבות, מבחוץ - נביא במעלה גבוהה כמשה, שהקב"ה נגלה אליו באמת, אדם שמוכן להודות בריש גליה שהקב"ה הוא זה שיקבע את סדר יומו ובחירותיו. אבל מבפנים, רק חדי העין הכורים את אוזנם מזהים את אישיותו הגבולית והבעייתית שעסוקה ביצירת תדמית ובבניית אייקון, כסות מושלמת.
תיאור הדמות שיש היפוך מושלם בין הפנים והחוץ שלה נשמע במבט ראשון כדיסוננס, כהפתעה. אולם, באמת יתכן שיש כאן טענה שזה כמעט אחד לאחד. גלגול עיניים לשמים פעמים לא מועטות הוא עדות לחוסר כנות וישרות אנושית.