הרמב"ן בסוף פרשת בא מבאר את אחד מיסודות התורה והאמונה, אשר לפי הרמב"ם יסוד זה הוא כל-כך חשוב עד כי הוא קובע כי "אין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו שכולם ניסים".
וכך כותב הרמב"ן שם: "ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו".
הרמב"ן מבאר כי בעיני בשר ודם, כל מה שקורה בעולם הזה נראה שהוא טבע ומנהג העולם. ואולם ביציאת מצרים ובניסים שקדמו לה, השי"ת כביכול "הוריד את המסך" והראה לכל שהוא שולט ומפעיל את כל הבריאה והטבע וכל מה שקורה כאן בעולם, הן לטוב והן למוטב.
על יסוד דבריו אלו המשיך הרמב"ן לבאר בפרשת וארא על הפסוק: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" וכך הוא כותב: "ועניין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמיים ולעשות עמם ניסים גדולים, שלא נתבטל מהם מנהג העולם. ברעב פדה אותם ממוות ובמלחמה מידי רעב ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס. ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים. ייחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת".
מסביר הרמב"ן, כי אדם בחייו עובר כל מיני מהמורות, עליות וירידות. מתקבל לעבודה, מפוטר מהעבודה, מתעשר, מתרושש, נהיה חולה, מבריא וכו'. וכל מה שעובר עליו אפשר להסביר באופן טבעי, אבל האמת היא שהשי"ת שמנהיג עולמו משגיח על כל צעד ושעל שעושה האדם, וכל מה שקורה אתו הם באמת שכר ועונש על מעשיו, דיבוריו.
ממשיך הרמב"ן ואומר: "ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעוה"ז ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה. וקיום הנפש ודבקה באלוקים הוא דבר ראוי בתולדה שהיא תשוב אל האלוקים אשר נתנה".
כאן עונה הרמב"ן על השאלה שרבים מתקשים בה: מדוע בתורה לא מוזכר על שכר ועונש בעולם הבא - גן עדן וגיהנום? והוא מסביר כי התורה בחרה דווקא לדבר על החידוש. החידוש הוא שמעשי האדם משפיעים על מצבו בעולם הזה. כל כך שהנשמה תחזור לשורשה להידבק בהשי"ת אינו חידוש כלל ואין צורך שהתורה תאמר לנו זאת.
ובפרשת השבוע - פרשת בחוקותי ממשיך הרמב"ן לבאר יסוד זה וז"ל: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל. לא בגופם, לא בארצם, לא בכללם, לא ביחיד מהם. כי יברך ה' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל. כמו שאמר כי אני ה' רופאך (שמות טו,כב). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים"
המחנך הגדול שבכל המחנכים הוא הקב"ה שמחנך אותנו - בני האדם, ברמזים. כך מובא במוסר ב"חוק לישראל" פר' בראשית יום א'. מרגניתא דרבי מאיר: אדם חוטא בעיניו - עיניו כהות. אדם חוטא באוזניו - שומע חרפתו. חוטא בפיו - אין דבריו נשמעים. חוטא בעצה - פרנסתו מתמעטת. חוטא במחשבה - זיו פניו משתנה. חוטא בלשונו - ייסורין באים עליו. חוטא בידו - יורד מכבודו. חוטא בלבו - מת בדאגה. חוטא ברגליו - שנותיו מתקצרים. חוטא ביצרו - יצרו מקטרגו. חוטא ומחטיא - קובר את אשתו ואת בניו ובנותיו. חוטא בליצנות - גזר דינו נחתם.
וכך קובע הנשר הגדול - הרמב"ם - בסוף הלכות תשובה פ"ט: "בזמן שאנו עושים כל מצוות התורה יבואו אלינו טובות העולם הזה כולן. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה. אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מהם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה... ונמצאתם זוכין לשני העולמות".
"והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם".
יה"ר שנזכה להפנים יסוד זה להפיצו ולקיימו, ואז בוודאי ניגאל במהרה בימינו אמן.
הרב משה פורוטן הוא ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב