פרשות בהר-בחוקותי: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'

על כבוד ה', כבוד הבריות וכבודה של ארץ ישראל. מפניני רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור"

הרב כרמיאל כהן 13/05/20 11:42 יט באייר התשפ

עומרים בשדה, צילום: shutterstock
עומרים בשדה, צילום: shutterstock

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': (פרק כה)

בתחילת פירושו של רבי אברהם סבע, "צרור המור", לפרשתנו, פרשת בהר, הוא דן בסמיכות ענייני השמיטה שבתחילת פרשתנו לעניינים הנידונים בסוף הפרשה הקודמת, פרשת אמור.

בטרם נעיין בדבריו נזכיר שבסוף הפרשה הקודמת נידון עניין המקלל. לאחר תיאור העבירה שעבר המקלל (כד, י-יא) מסופר שהניחוהו במשמר "לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'" (פסוק יב). לאחר מכן מופיע דינו של המקלל: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת" (פסוקים יג-טז). ביצוע הדין מופיע רק בסוף הפרק (פסוק כג): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". בין הדין לבין ביצוע הדין מופיעים ששה פסוקים בדיני רוצח ומזיק. הראשון שבהם הוא: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת" (פסוק יז). "צרור המור" העיר על סמיכות זו בין דין רוצח למקלל (במחיר הפרדה בין דין המקלל לבין ביצוע הדין) וכתב:

"וסמך לכאן "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", וראוי היה לומר בראשונה "ויוציאו את המקלל" (פסוק כג), ועוד מה ענין זה לזה...

רצה ה' יתברך להודיענו בכאן זה השורש הגדול כי ה' שוקל כבוד הבריות כמו כבודו, וכמו שאמר בכאן (פסוק טז) "ונוקב שם ה' מות יומת", כן אמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"... ולהודיענו שהם שוים סמך מיד ואמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", כמו שאמרתי בכבודי "ונוקב שם ה' מות יומת"".

הסמיכות בין דין רוצח לבין דין המקלל מלמדת, לדעת "צרור המור", על השוואה בין כבוד הבריות לבין כבוד ה'.

לאחר שלמדנו בפרשה הקודמת על השוואה בין כבוד הבריות לבין כבוד ה' נעיין בדבריו של "צרור המור" בתחילת פרשתנו על הסמיכות בין דיני השמיטה לדינים הנזכרים בסוף הפרשה הקודמת. כך כתב:

"ושבתה הארץ שבת לה'. סמך שמיטת הארץ לענין שלמעלה, להורות לנו כי כמו שאנו חייבין בכבוד ה' יתברך ובכבוד הבריות, כן אנו חייבין בכבוד הארץ הקדושה היא ארץ ישראל, אשר תמיד ה' יתברך דורש אותה, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (על פי דברים יא, יב), לפי שהיא נקראת "ארץ חפץ" (על פי מלאכי ג, יב) "ארץ החיים" (על פי יחזקאל כו, כ ועוד), ולכן אנו חייבין לשקול אלו השלושה מיני כבוד, כבוד ה' יתברך וכבוד ישראל וכבוד ארץ ישראל, והם כלולים בכבוד ה' יתברך".

בסוף הפרשה הקודמת, כאמור, למדנו על השוואת כבוד הבריות לכבוד ה'. דיני השמיטה בתחילת פרשתנו נסמכו לכבוד ה' ולכבוד הבריות בסוף הפרשה הקודמת כדי ללמד ש"כמו שאנו חייבין בכבוד ה' יתברך ובכבוד הבריות, כן אנו חייבין בכבוד הארץ הקדושה היא ארץ ישראל".

נמצא שתחילת פרשתנו מוסיפה גורם נוסף שיש לכבדו בדיוק כמו כבוד ה' וכבוד הבריות – ארץ ישראל. כבוד שלושה אלה צריך להיות שקול בעינינו.

עוד מוסיף "צרור המור" שכבוד הבריות וכבוד ארץ ישראל "הם כלולים בכבוד ה' יתברך". כאשר אדם מכבד את הבריות שנבראו בצלם אלוקים ומכבד את הארץ שה' דורש אותה ועיניו בה הוא למעשה מכבד את ה'.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר