סגור
חדשות כיפה

פרשת בהר: שמיטה ויובל בתקופתנו

במאמר ננסה לסקור בקצרה מהם התנאים לקיום שמיטות ויובלות מן התורה.

צילום: shutterstock

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות השמיטה והיובל. כאן שואל היהודי את עצמו, מדוע יובל אינו נוהג בימנו למרות שעם ישראל חזר לארצו? ומה מעמדה של שמיטה בזמן הזה?

כידוע, אנו נמצאים בארץ כרגע בפעם השלישית.
בפעם הראשונה, יהושע בן נון ועם ישראל כולו, כבשו את הארץ אחרי היותם 40 שנה במדבר. עם ישראל כולו שהה בארץ בתקופת השופטים והמלכים הראשונים במשך 440 שנה עד שנבנה מקדש שלמה. לאחר ימי שלמה נתפלגה הממלכה לשתי ממלכות, אחת של מלכי ישראל שמלכו על עשרה שבטים, ואחת של מלכי בית דוד שמלכו על יהודה, בנימין ולוי.
לקראת סוף ימי מלכות עשרת השבטים הוגלו שניים וחצי שבטי עבר הירדן ע"י מלך אשור, וכמה שנים לאחר מכן הוגלו שאר עשרת השבטים, על פי פשט פסוקי הנביא משתמע שעד היום איננו יודעים היכן רובם. לאחר כמה דורות באה גלות בבל וגם תושבי ממלכת יהודה גלו וחרב בית המקדש הראשון. חלק מאנשי ממלכת יהודה עלו לארץ בשנית בימי שיבת ציון, כלומר בימי זרובבל עזרא ונחמיה.  

הגמרא במסכת ערכין (דף ל"ב עמוד ב') טוענת בתחילת דבריה שעם עלית עזרא ונחמיה חידשו את מנין השמיטין והיובלות, משום שהוקשו לביאה לארץ בפעם הראשונה בכמה פסוקים, ואז הגמרא שואלת:
"ומי (=והאם) מנו שמיטין ויובלות? השתא (=הרי) משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה
 'כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים' הוה?"
כלומר, שואלת הגמרא כיצד יתכן לומר שמנו יובלות בזמן עזרא, והרי עוד בימי הבית הראשון, שגלו רק שניים וחצי שבטים, כבר בטלו היובלות, וכל שכן בזמן עזרא שעלו רק כ42 אלף איש ורוב העם נשאר בגלות?
  
לאחר מכן מסבירה הגמרא מדוע בטלו היובלות עם גלות עשרת השבטים- "מני (=מניין?) דתניא (=ששנינו) משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות שנאמר (בפרשתנו, לגבי שחרור עבדים ביובל) 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה'
-  בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג? תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין". מסבירה הגמרא, שבפרשתנו, גבי המצווה לשחרר עבדים ביובל של יום הכיפורים, כתוב "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". המילה "כל" מיותרת לכאורה. יכל הפסוק לכתוב וקראתם דרור בארץ "ליושביה". היתור של המילה "כל" מלמדנו שהיובל נוהג רק כשכל יושבי ארץ ישראל, כלומר כל עם ישראל נמצא בארץ. משגלו שניים וחצי השבטים הרי שלא כל יושבי הארץ בארץ, ואם כן בטלו היובלות. בנוסף, לומדת הגמרא מהפסוק שלא מספיק שכל יושבי הארץ יהיו בה, אלא שכל שבט צריך להיות בנחלה המיוחדת לו, ולא מעורבבים. ואם כן, בימי עזרא שגם עלו רק משבט יהודה ובנימין, ורק חלק מאותם שני שבטים, והיו מעורבבים, פשוט שלא יכלו להנהיג יובל!

ממשיכה הגמרא לתרץ למה בכל זאת מנו יובלות- "אמר רב נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין". כלומר, מנו יובל לא בשביל לקיים באותה שנה את מצוות היובל, אלא כדי שיוכלו למנות את שנות השמיטה והמנין מצריך הרי גם יובלות (שהרי אחרי השמיטה השביעית השמיטה הבאה אחריה איננה לסוף שש שנים מסוף השמיטה הקודמת, אלא לסוף שבע שנים, שהרי יש שנת יובל ועוד שש שנות חול). נשים לב שהגמרא כאן מבינה לכאורה ששמיטה נוהגת מהתורה גם כשאין יובל נוהג מן התורה.

בהמשך (דף ל"ג עמוד א') שואלת הגמרא איך ייתכן שלא מנו יובלות משגלו עשרת השבטים, או שלפחות לא קיימו את מצוות היובל עצמו באותן שנים? "ולא מנו שמיטין ויובלות והכתיב
 'מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך' (ירמיה ל"ד), והוינן בהו (=ודננו בזה) מקץ שבע שנים? והכתיב 'ועבדך שש שנים' (דברים י"ט)? ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע. (מדובר בעבדים נרצעים, שמוכיח ירמיה את העם לשחררם בתום שנת השמיטה, כלומר בכיפור של היובל) ... אלא אמר ר' יוחנן ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן". הגמרא אומרת, שבימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון לפני חורבן בית ראשון, הוכיח ירמיה את העם למה לא שילחו את העבדים בתום שבע שנים. שואלת הגמרא והרי משלחים בסוף שש שנים ולא שבע, ומתרצת ששם מדובר בעבדים נרצעים, שירמיה הוכיח את העם מדוע לא שילחו אותם בסוף השנה השביעית, כלומר ביום הכיפורים של השנה השמינית. ומכיוון שמשחררים עבד נרצע רק ביובל, משמע שבאותה שנה אחר השמיטה חל היובל! ומכאן שברור שדיני היובל נהגו בזמן צדקיהו, שהיה הרבה אחרי גלות עשרת השבטים!. מתרצת הגמרא שאחרי שגלו עשרת השבטים ע"י סנחריב מלך אשור, בתקופת יאשיהו (שהיה כמה עשורים אחרי גלות עשרת השבטים) החזיר אותם ירמיה לארץ ישראל וכולם היו תחת מלכות יאשיהו. ממילא חזרו מאז ועד תום ימי הבית הראשון לנהוג היובלות, שהרי כל שבטי ישראל היו בארץ.

כאן מסיימת הגמרא ומשמע מדבריה שבכל זאת בזמן עזרא לא נהגו דיני היובל, משום שחזרו רק מקצת העם, והיו גם מעורבים ולא לפי נחלות השבטים. יחד עם זאת מהגמרא שלנו עדיין משתמע שקיום מצוות השמיטה מהתורה אינו תלוי בקיום מצוות היובל אלא שצריך אותו רק בשביל למנות את השמיטין.  

יחד עם זאת, במסכת גיטין אנו מוצאים גמרא שממנה משמע שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה מהתורה. בגיטין (דף ל"ו עמוד א') אנו רואים שהלל הזקן, שהיה בזמן בית שני, התקין פרוזבול שעוקף את מצוות שמיטת הכספים בסוף שנת השמיטה. הגמרא דנה על היתכנות התקנה שלו- "ומי איכא מידי (=האם יש דבר) דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי
 בשביעית בזמן הזה, ורבי היא דתניא רבי אומר 'וזה דבר השמיטה שמוט- בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים' ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית". שואלת הגמרא, כיצד יש בכוחה של תקנת הלל, שהיא תקנת חכמים, לעקור מצוות שמיטת כספים שהיא מן התורה? ומתרצת הגמרא ששמיטת כספים הוקשה לשמיטת קרקעות וכמו שאין שמיטת קרקעות מן התורה כך אין שמיטת כספים, וכל השמיטת כספים היא רק מדרבנן זכר לשמיטת כספים מהתורה כששמיטת קרקעות נוהגת, וזה יכול להתבטל ע"י תקנת הלל. אם נשים לב- הלל היה בזמן בית שני, ואם כן הגמרא אומרת לנו לכאורה שגם בבית שני (שכאמור מהגמרא בערכין, שהבאנו למעלה, מנו בו יובלות בשביל לקיים שמיטות) שמיטת הקרקעות היתה רק מדרבנן!

אכן, בהקשר זה נחלקו הראשונים בהסבר דברי הגמרא במסכת גיטין, האם שמיטת קרקעות בשנת השמיטה בזמן הזה היא מהתורה או מדרבנן (ולדעה מסוימת, שלא מוסכמת כלל להלכה, אין שמיטת קרקעות כלל מאז אחרי חורבן בית שני והגלות שאחריה, עד שיחודשו היובלות), ויש הרבה מקום להאריך בזה, אלא שלא נוכל להקיף זאת במסגרת המאמר, שרק נועד לתת טעימה.

בכל אופן נביא את דברי רש"י בגמרא בגיטין על דברי אביי ששמיטה בזמן הזה מדרבנן- 
"והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא, ואע"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין 'מנו יובלות לקדש שמיטין' מדרבנן קאמר.  ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר 'וזה דבר השמיטה שמוט- אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית'. אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג. ואומר אני שהוא מחלוקת".

אומר רש"י שמה שכתוב בגמרא במסכת ערכין שבזמן בית שני מנו יובל כדי לקדש שמיטין, הכוונה שקיימו את מצוות השמיטה מדרבנן בימי בית שני, והביא גם פירוש על  הירושלמי שבו מקיש הכותב שמיטת קרקע ביובל לשמיטת קרקע בשמיטה, וכשאיננה נוהגת ביובל, איננה נוהגת בשמיטה, אלא רק מדרבנן. לעומת זאת התורת כהנים חולק וסובר ששמיטה נוהגת מהתורה גם כשאין היובל נוהג, וכאמור, זו גם מחלוקת ראשונים.

כאן נדגיש שוב שבמאמר דננו ממש על קצה המזלג בסוגיה מרתקת זו, וזו רק טעימה מסוגיה מהותית זו לישיבתנו בארץ הקודש וקיום המצוות התלויות בה.

17.05.2019

1. שלוש שבתות הן ו"שבת האדם" [היובל] עולה על כולן (משה אהרון עו"ד)

שלוש שבתות הן:

שבת בראשית - "שבת הזמן"

השמיטה - "שבת הארץ"

והיובל - "שבת השמיים"[או "שבת האדם"]

והנעלה מכולן ה"יובל" שכל מהותו שסוף סוף

שם שמיים "יו" עוצר [בל] את כל הרוע שבעולם.

וה"דרור" בא לעולם [האור הגנוז בא לדור בעולם]

לכן היובל הוא תעתיק קטן ומודל של גאולה.

שבו יש גם תרועת שופר

להזכיר את סיני וימות המשיח.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרבנות הראשית. ארכיון צילום: פלאש 90

המבוכה של הרבנות: "מעולם לא הסכמתי לתת גט"

קרא עוד