(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: (כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: (כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: (פרק כה)
פרשת בהר-בחוקותי: דמי שיש לו גואל והוא בוטח עליו מסיר בטחונו מה'
היחס בין פסוק כה לפסוק כ"ו הוא שבראשון מדובר על קרוב הגואל את אחוזת אחיו, ובשני מדובר שהמוכר עצמו גואל את אחוזתו. אלא שאם כך, חציו הראשון של פסוק כו – "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל" – מיותר, שהרי העובדה שאין גואל אינה משמעותית כלל, ומה שמשמעותי הוא שהשיגה ידו של המוכר לגאול את אחוזתו שמכר, בין שהיה גואל ובין שלא. כך הקשה הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": "והשיגה ידו. הכי מיבעי 'או השיגה ידו'. 'ואיש כי לא יהיה לו גואל' מיותר".
ותירץ: "ובא להורות לנו דרך מוסר, כי זה שלא יהיה לו גואל יבוא לידי כך שתשיג ידו. דמי שיש לו גואל והוא בוטח עליו מסיר בטחונו מה', מה שאין כן אם אין לו על מי לסמוך הרי הוא חוסה בו יתעלה, והקב"ה יודע חוסי בו וממציא לפניו כדי גאולתו".
פרשת בהר- בחוקותי: לעיתים דווקא קיומו של גואל הוא לרועץ
הנצי"ב מבאר את העניין כ"דרך מוסר" שרצתה התורה להורות לנו. אכן ההיגד העיקרי בפסוק כו הוא שהשיגה ידו של המוכר וגאל את אחוזתו. אלא שצריך לברר כיצד עלה בידו של המוכר לגאול. תשובה לכך, לדעת הנצי"ב, מצויה בתחילתו של פסוק כ"ו – "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל". לעיתים דווקא קיומו של גואל הוא לרועץ כיון שהוא גורם למוכר לתלות את כל תקוותיו בגואל ולהסיר בטחונו מה'. מאידך, חסרונו של גואל הוא לברכה, כיון שבמקרה כזה אין לאדם על מי לסמוך והוא חוסה בה', ודבר זה הוא הגורם לכך שתשיג ידו.
עיקר ההיגד הוא אפוא שצריך האדם לבטוח בה', והוא אשר יסייע בידו להשיג כדי גאולתו. אולם כיון שבדרך הטבע – המצוי ולאו דווקא הרצוי – אדם בוטח בה' כאשר אין לו גואל, לכן תיארה התורה, לדעת הנצי"ב, שהשיגה ידו של המוכר כאשר אין לו גואל. מתוך כך ודאי שיש ללמוד שהמצב הרצוי הוא שהאדם יבטח בה' גם אם יש לו גואל.