לדעת רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר", מצוות שמיטה ויובל הן החלת קדושת הר סיני על כל ארץ ישראל, ולכן מצוות אלו נאמרו בהר סיני.
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: (פרק כה).
ציון המקום "בְּהַר סִינַי" בפתיחת פרשתנו כמקום שבו נאמרה מצווה השמיטה עורר את השאלה הידועה שהובאה ברש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!". כמענה לשאלה זו הציע רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר" הצעה שעל פיה יש קשר בין מצוות השמיטה והיובל לבין הר סיני; כך הוא כתב:
"קרוב לשמוע, כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל ארבעים ותשעה יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמישים שבו ניתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרוא דרור וחופשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה. באותו זמן הגיד הקדוש ברוך הוא למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבע ובמספר ארבעים ותשע אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת ארץ ישראל והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר ארבעים ותשע שנה וכן במספר שבע, או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר "בהר סיני". ודבר זה נכון וקרוב לשמוע".
המספר שבע והמספר חמישים שמציינים את שנות השמיטה והיובל קשורים קשור הדוק למעמד הר סיני. לקראת מעמד הר סיני מנו ישראל שבעה שבועות מפסח עד שבועות. הר סיני שעליו ניתנה התורה התקדש "ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמישים שבו ניתנה התורה". תקיעת השופר במעמד הר סיני קראה "דרור וחופשי לכל ישראל חירות על הלוחות" (ראו אבות ו, ב: "'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות' – אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה").
אומר ה"כלי יקר", שבמעמד זה ניתנו לישראל מצוות שמיטה ויובל הנוהגות בארץ ישראל, כדי "ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני". יש דמיון בין הר סיני לארץ ישראל: כמו הר סיני שעליו ניתנה התורה כך גם ארץ ישראל אוירא מחכים ואין תורה כתורתה. לכן ראוי לתת לארץ ישראל את קדושת הר סיני, וכמו שקדושת הר סיני הופיעה "במספר שבע ובמספר ארבעים ותשע" כך גם יהיה ביטוי לקדושת ארץ ישראל "אחר מספר ארבעים ותשע שנה וכן במספר שבע".
נמצא לפי זה שמצוות שמיטה ויובל הן החלת קדושת הר סיני על כל ארץ ישראל, ולכן מצוות אלו נאמרו בהר סיני. הצעה נוספת שמציע ה"כלי יקר" היא שאין כאן החלת קדושת הר סיני אלא "זכרון למעמד הר סיני". קריאת הדרור והעברת השופר בשנת היובל הן זכר למעמד הר סיני. טעם זה, אומר הכלי יקר, מצטרף לטעמים נוספים שיש למצווה זו. בכל אופן, הקשר בין מעמד הר סיני למצוות השמיטה ויובל הוא שגרם לכך שמצוות אלו פותחות בביטוי "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר".