אני מבקש לתת לכם במתנה את הקטע הכי יפה שאני מכיר על יחסים בין אחים. זה קטע במסכת אבות דרבי נתן, שמגיע אחרי שמרים מדברת במשה ואף ה' חורה בה והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג:
"באותה שעה אמר אהרן למשה: משה אחי כסבור אתה שצרעת זו על מרים נתונה? הא אינה נתונה אלא בבשרו של אבא עמרם.
משלו משל למה הדבר דומה: לאחד שנתנו לו גחלת לתוך ידו אף על פי שהוא מופנה ממקום למקום בשרו נכווה."
כשאהרן מזהה שהאחווה קצת נסדקת, הוא מזכיר למשה שהצרעת הזו שעל גופה של מרים צורבת בבשר המשותף של שלושתם ושל אבא עמרם. וזה בכלל לא משנה באיזה אח תפגע הגחלת הזו שבוערת עכשיו ביניהם, בסופו של דבר הם גוף אחד שבשרו נכווה. והמדרש ממשיך ומספר:
"התחיל אהרן לפייס את משה. אמר לו: משה אחי כלום עשינו רעה לאחד מן העולם? אמר לו: לאו. ואם לאחד מן העולם לא עשינו רעה, אתה אחינו והיאך נעשה עמך רעה? אלא מה נעשה שגגה היא שהיתה בידינו. ברית שבינינו לבינך ביטלנו, שנאמר ולא זכרו ברית אחים. מפני ברית הכרותה בינינו שביטלנו נאבד את אחותינו?
באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר איני זז מכאן עד שתרפא מרים אחותי, שנאמר: אל נא רפא נא לה."
ואיך זה באמת, שאהרן ומרים, שלא עשו רע לשום אדם בעולם, פגעו כך דווקא במשה? "שכחנו", אומר אהרן, לא זכרנו ברית אחים. כי הברית הזו יש בה משהו שנוטה להישכח, שנוטה לפנות מהר מדי מקום להמון מתחים ומריבות. אבל כל מה שצריך זה משהו שיזכיר לנו. שיאפס אותנו. ולפעמים זו צריכה להיות צרעת.
"באותה שעה", ממשיך המדרש, "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אילו מלך נזף בה, אילו אביה נזף בה, היה לה שתכלם שבעת ימים. אני שאני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה לא דין הוא שתכלם ארבעה עשר יום. אלא למענך מחוּל לה".
הפגיעה מתוארת במדרש כמשהו חיצוני, "אילו מלך נזף בה, אילו אביה נזף בה", אבל הסיפור היה ונשאר סיפור פנימי. סיפור של שלושה אחים ששכחו לרגע ששלושתם חלק מגוף אחד של אבא עמרם. ולכן ברגע שבו הם נזכרו אפשר להמשיך לנסוע.
מדרש מקביל מוסיף ודורש את המילים "אל נא תהי כמת" שאומר אהרן למשה: "אמר לו: אדוני, אין האחים מתפרשים [=נפרדים] אלא מתוך המות". וזה נכון. כמה שזה נכון.