סגור

פרשת בהעלותך: מה מברכים על פיצה?

בפרשת השבוע בני ישראל מבקש מהשם לאכול בשר כדי לגוון את מנת המן היומית. הרב יגאל גרוס מבקש לבדוק איזו ברכה בני ישראל היו צריכים לברך לו הבשר שאכלו היה בצורת בורקס בשר, ופורט מקרים נוספים בהם הסתפקו חכמים מה מברכים על מוצרי תערובת נוספים

יגאל גרוס
י בסיון התשפ
,
02 ביוני, 2020 16:32
אילוסטרציה

אילוסטרציהצילום: shutterstock

בפרשת השבוע קוראים על כך שביקשו בני ישראל מהקב''ה בשר לאכול, והוא שלח להם שלוים מן הים. מבחינה עקרונית לא הייתה בעיה בבקשת בני ישראל, מכיוון שכפי שכותבת הגמרא במסכת יומא (עה ע''ב), לא היה פשוט לאכול רק את המן: היה אפשר לאכול בדיוק כמה שצריך כנגד טבע בני האדם לאכול יותר, וכן המן היה נראה אותו דבר, ויש רצון לאכול דברים מגוונים.  הבעיה בבקשת בני ישראל שהובילה לעונש המוות, הייתה בכך שהם ביקשו מתוך טרוניה ורצון להתלונן. 

בדברי התורה מתי מתו המתלוננים יש סתירה: מצד אחד אומרת התורה שבעוד הבשר בין שיניהם הם מתו (פסוק לג), ומצד שני כתוב שהם יאכלו בשר חודש ימים עד שיצא מבין שיניהם (פסוק כ'). הגמרא במסכת יומא (שם) עמדה על הסתירה ותירצה, שיש לחלק בין הבינוניים שביקשו בשר לרשעים. הבינוניים מתו מיד ולא סבלו, והרשעים התענו חודש עד שהם מתו מהבשר:
''תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר ששאלו שלא כהוגן - ניתן להם שלא כהוגן. כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים. הא כיצד? בינונים לאלתר מתו, רשעים - מצטערין והולכין עד חודש ימים.''

כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות (מ ע''ב) על בשר מברכים שהכל, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (רד, א). מה היו בני ישראל מברכים אם היו עושים מהשליו בורקס בשר? בשאלה זו נעסוק השבוע. כפי שנראה השלכה לשאלה זו תהיה איזה פת מוגדרת כפת הבאה כיסנין, מה מברכים על פיצה ומה דינו של הקובע סעודה על פת זו.

עיקר וטפל
בדרך כלל, כאשר יש מאכל המורכב משני מרכיבים ואחד טפל לשני, מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל. דוגמא לדבר, הגמרא בברכות כותבת (לה ע''ב), שאם אדם אוכל דג מלוח שמונח על קרקר - מברכים על הדג ופוטרים את הקרקר, מכיוון שמטרת הקרקר להחזיק את הדג. מקרה היוצא מכלל זה הוא, מאכל שמעורב באחד מחמשת מיני הדגן.

גמרא נוספת בברכות (לו ע''ב), מביאה מחלוקת בין רב יהודה לרב כהנא, מה מברכים על דייסא שמעורבת בהרבה דבש. רב יהודה סובר, שמכיוון שרוב התבשיל עשוי מדבש הוא העיקרי, ויש לברך שהכל. רב כהנא חולק וסובר, שמכיוון שיש בעיסה סולת והיא מחמשת מיני דגן, תמיד היא נחשבת עיקרית ויש לברך מזונות (גם אם רוב התבשיל עשוי מדבש), וכך פסקו רב ושמואל:
''חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. רב יהודה אמר: שהכל - סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות - סבר סמידא (= סולת) עיקר. אמר רב יוסף: כוותיה (= כמו) דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות.''

להלכה נפסק כשמואל שיש לברך מזונות על מאכל שיש בו מין מחמשת מיני דגן, אלא שיש לסייג כלל זה. הגמרא לאחר מכן (לט ע''א) כותבת, שתבשיל של סלק, למרות שמעורב בו קמח ברכתו 'אדמה'. בטעם הדבר מנמקת, שמכיוון שהקמח בתבשיל הסלק בא רק לדבק (להחזיק, או לעצב) את התבשיל, ולא בשביל לתת בו טעם או להשביע, הוא לא נחשב העיקרי במאכל, ולכן אין ברכתו של המאכל מזונות, וכך פסק השולחן ערוך (או''ח רח, ב).
לכן לדוגמא, על כיף כף בפשטות יש לברך שהכל, כי למרות שבתוך השוקולד יש וופל שעשוי מקמח, מטרתו רק ליצור את צורת 'האצבעות' שבשוקולד, והוא חסר כל טעם לכן הוא טפל. לעומת זאת על שניצל יברכו מזונות למרות שהרוב והעיקר הוא הבשר, מכיוון שהציפוי שעוטף את השניצל מטרתו לתת גם טעם טוב, ולא רק לעצב את השניצל בצורה יפה (ועיין הערה).

פת הבאה בכיסנין
עד כה ראינו, שתבשיל שיש בו קמח שמטרתו לתת טעם או להשביע, ברכתו של התבשיל נגררת בעקבות הקמח וברכתו מזונות. אמנם יש להקשות על כך, שהרי גם לחם עשוי מקמח ומים, ומדוע כאשר אוכלים לחם מברכים המוציא, וכאשר אוכלים דייסא עם דבש (או ביסקוויט, קרואסון וכדומה) מברכים מזונות? כדי להבין נקודה זו, יש לראות גמרא נוספת:
הגמרא מספרת, שכאשר רב יהודה עשה חתונה לבנו, הביא לחכמים לאכול 'פת הבאה בכיסנין'. כאשר שמע שהם מברכים המוציא תמה עליהם, שהרי על פת הבאה בכיסנין מברכים מזונות. וגם הוא שסבר שיש לברך על פת הבאה בכיסנין המוציא, כוונתו הייתה רק לסיטואציה בה אוכלים שיעור קביעת סעודה ולא לכל מקרה. מה הכוונה פת הבאה בכיסנין? נחלקו הראשונים:
א.. רש''י (ברכות מא ע''ב ד''ה פת הבאה) והרמב''ם (ברכות ג, ט) פירשו, שמדובר במאפה שמעורבים בו הרבה תבלינים בשיעור שגורם לעיסה להיות מתוקה, כמו עוגה. עיסה כזאת כבר אינה נחשבת לחם, ומשום כך האוכל ממנה יברך מזונות, אלא אם כן הוא אכל שיעור קביעת סעודה, שאז יש לברך המוציא, ובלשון הרמב''ם:
''האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות. עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין, אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא.''
ב. רבינו יונה (כט ע''א בדה''ר ד''ה שאין) ורבינו חננאל (שם) פירשו, שפת הבאה בכיסנין הכוונה למאפה העשוי בצורת כיס (ולכן שמה באה בכיסנין, מלשון כיס), שבתוכו מכניסים דברים שונים למתיקה כמו דבש ושוקולד.
ג. פירוש שלישי לפת הבאה בכיסנים מובאת בבית יוסף (או''ח סי' קסח) בשם הערוך ורב האי גאון, שפת הבאה בכיסנין היא פת שכוססים אותה, כמו קרקר, לחמית ובייגלה. 
להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח קסח, ז) את שלושת הפירושים. דהיינו, בשביל שמאפה כלשהו יוגדר כלחם וברכתו תהיה המוציא צריך ש: א. רוב העיסה תהיה ממים ולא מתבלינים (ולכן עוגה ברכתה מזונות כי רובה עשויה מתבלינים, שמן ביצים וכו'). ב. שהיא לא עשויה כעין כיס (לכן ברכתו של הבורקס מזונות). ג. שהוא לא יהיה עשוי כקרקר ונכסס (ולכן ברכתו של הבייגלה מזונות).

בורקס בשר ופיצה
לפי כל מה שאמרנו עד כה, לכאורה ברכתו של בורקס בשר אמורה להיות בורא מזונות, מכיוון שהוא עשוי כעין כיס (הגדרת 2 לעיל), ולפעמים הבצק נעשה עם הרבה שמן ומרגרינה (וכהגדרה 1 לעיל). למרות זאת פסק השולחן ערוך (קסח, יז): ''שפשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון'', מדוע? מצינו שלוש גישות באחרונים:
א. אפשרות ראשונה מופיעה בט''ז (קסח, כ) ובמהריק''ש (סי' יז). הם הסבירו, שגם בורקס ממולא בשר או דגים מוגדר כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות. הסיבה שבכל זאת השולחן ערוך פסק שיש לברך המוציא היא, שמדובר במקרה בו אכלו כשיעור קביעות סעודה, שיעור המחייב נטילת ידיים והמוציא גם כאשר אוכלים פת הבאה בכיסנין, ובלשון הט''ז:
''נראה לעניות דעתי דודאי יש בזה דין כסנין, ואי קבע סעודה מברך המוציא, ועל זה קאמר דהווא אמינא דפשטיד"א זו אפילו קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר, קמשמע לן שלא, ואף על גב דלא זכר כאן בשולחן ערוך דמיירי             (= שמדובר) שקבע סעודה אין בכך כלום.''
ב. אפשרות שנייה מופיעה במגן אברהם (שם, מד) ובמשנה ברורה (שם, צד) שהסבירו, שיש לחלק בין שני סוגי בורקסים: בורקס לקינוח ובורקס לשביעה. בורקס שוקולד מהותו לקינוח, לכן דינו כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות. לעומת זאת, בורקס בשר, נאכל בדרך כלל כדי לשבוע, לכן למרות שהוא עשוי כעין כיס - ברכתו המוציא. 
לפי שיטתם גם על פיצה יש לברך המוציא גם אם היא נילושה בחלב שלכאורה בעקבות כך היא אמורה להיות פת הבאה בכיסנין, מכיוון שבדרך כלל מטרתה לשביעה, וכן פסק הגרש''ז אויערבך (ותן ברכה, עמ' ט בתשובות).
ג. גישה שלישית היא שיטתם של הברכי יוסף והילקוט יוסף (שארית יוסף חלק ג'). הם הסכימו עם המגן אברהם והמשנה ברורה, אך בניגוד אליהם חילקו בין סוגי הבצק. כלומר, כאשר הבורקס עשוי מבצק העשוי מקמח ומים, ברכתו אכן המוציא למרות שהוא עשוי כעין כיס, ואת זה חידש השולחן ערוך כאשר כתב שפשיטידת בשר ברכתה המוציא. 
לעומת זאת, אם הבצק עשוי מבצק עלים, דהיינו בצק שמעורב בו הרבה שמן או תבלינים - ברכתו מזונות, למרות שהוא ממולא בשר. לכן לשיטתם גם אם הפיצה נועדה לשביעה, אם לשו אותה עם חלב ברכתה מזונות (אלא אם כן אכלו שיעור סעודה).

הרחבה בשיטת השולחן ערוך
כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך נקט להלכה את כל דעות הראשונים בהגדרת פת הבאה בכיסנין, מכיוון שספק דרבנן לקולא, ולכן יש להחמיר ולא לברך ברכות נוספות. הב''ח (שם) תמה על דבריו, שהרי השאלה היא האם מתחייבים בברכת המזון, כך שמדובר בספק דאורייתא ולא דרבנן, אז מדוע השולחן ערוך פסק להקל כדברי כולם?
א. המאמר מרדכי (מובא בביאור הלכה ד''ה הלכה) כתב, שלמרות שכל אחד מהראשונים הביא פירוש שונה להגדרת פת הבאה בכיסנין, למעשה הוא הבין שהם לא חולקים, וכולם מודים לכל הפירושים. משום כך פסק השולחן ערוך שאין מקום להחמיר לברך המוציא, שהרי בכל סיטואציה יש לברך מזונות, וכך פסק ערוך השולחן (שם, כג), ובלשון הביאור הלכה:
''עיין בחידושי רבי עקיבא איגר שהקשה אמאי (= מדוע) לא כתב המחבר דירא שמים יצא ידי כולם וכמו שכתב בסעיף יג' ע"ש ובמאמר מרדכי מיישבו דכיוון דלא נזכר בהדיא (= בפירוש) שחולקים הפוסקים בזה ואפשר דמודו להדדי.''
ב. שולחן ערוך הרב והחיי אדם (מג, ט) חלקו, וסברו שהפירושים כן חולקים. הם כתבו לתרץ את קושיית הב''ח, שמחמת הספק כיצד לפסוק הכריע השולחן ערוך לברך מזונות, כי בדיעבד המברך מזונות במקום המוציא - יצא ידי חובה. כמו כן האוכל יברך על המחיה, כי גם כאן, בדיעבד מי שברך ברכת מעין שלוש במקום ברכת המזון יצא ידי חובה (עיין יביע אומר או''ח ב, יב). 
נפקא מינות

למחלוקת בין המפרשים יש מספר נפקא מינות:
א. במקום בו אדם אכל את שלושת סוגי המזונות. לדעת המאמר מרדכי גם במקרה זה יש לברך מזונות, שהרי השולחן ערוך נקט רק דוגמאות לפת הבאה בכיסנין, אך הוא מסכים לכולם. לדעת ערוך השולחן לעומת זאת, מכיוון שהשולחן ערוך הכריע כך רק בעקבות הספק, במקרה בו אדם אכל את כל האפשרויות, עליו לברך המוציא וברכת המזון.
ב. האם אדם שאוכל עוגה כמנה אחרונה בסעודה בה הוא אכל לחם, עליו לברך מזונות וככל קינוח שעליו מברכים? אם יש מחלוקת בין הפירושים, ייתכן שבעצם  אותה עוגה ברכתה המוציא והיא נפטרה בברכה על הלחם, ולכן אין לברך על אכילה, וכך פסקו הביאור הלכה (ד''ה טעונים) והילקוט יוסף (קעז, ג) כי חששו לברכה לבטלה. לעומת זאת, הרב אליהו (קצשו''ע מג, ט) פסק שאין מחלוקת בין הפירושים, ולכן יש לברך מזונות על עוגה שאוכלים לקינוח, כי ברכתה בוודאי מזונות.
אם ואדם רוצה לצאת ידי חובה מכל ספק, עדיף לברכת ברכת המזון, ורק אז לאכול את העוגה שאז בוודאי שיש לברך עליה מזונות. אפשרות נוספת (אך פחות טובה) הציע החיי אדם (מג, ט), שיכוון בפירוש בברכת המוציא על העוגה שיאכל בסוף הארוחה, שבמקרה זה בוודאי פוטר את העוגה מברכה כי אין דינה כל כך כקינוח שיש לברך עליו, וכן פסק הרב וואנזר (שבט הלוי ג, י).

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: ניצן אשוח

ענבים - לא מה שחשבתם

קרא עוד