(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: (לד) וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: (לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: (א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (פרקים י-יא)
בני ישראל יוצאים לדרך לאחר חנייה ממושכת של קרוב לשנה, ומתחילות תלונות – "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". ה"שם משמואל" סבור שהתלונות של בני ישראל נבעו מאי הבנה של המציאות, כפי שיובהר להלן.
בני ישראל במדבר היו במצב של קירבת ה' גדולה כפי שמתאר ה"שם משמואל" (שנת תר"ע):
"והנה במדבר היו במדרגה גדולה שהיתה להם התגלות אלקות וגם מאכלם היה מאכל רוחני, ולא עסקו בשום מעשה גשמי".
אבל מצב זה אינו המצב האידיאלי, כפי שממשיך וכותב ה"שם משמואל":
"אך זה לא היה תכלית הבריאה, כי הנשמה קודם ירידתה לעולם הזה אין מחסור לה בשום דבר, כי היא בנועם זיו העליון, אך תכלית הבריאה היתה שגם בעולם הזה העולם הגשמי תעבוד את ה' יתעלה".
תכלית הבריאה אינה להיות "בנועם זיו העליון" אלא לעבוד את ה' בעולם הזה העולם הגשמי. לאור זאת ברור שגם המצב במדבר שבו "לא עסקו בשום מעשה גשמי" אינו מצב אידיאלי. הכוונה האלוקית היתה אחרת:
"וזו היתה הכוונה שיעלו לארץ ישראל ויזרעו ויחרשו, היינו שיעסקו בדברים גשמיים ואף על פי כן יעבדו את ה' יתעלה בתכלית עבודה".
זו אמנם היתה הכוונה שתהיה ההנהגה לאחר שיגיעו ישראל לארץ ישראל אבל כבר כעת בעודם במדבר רצה הקב"ה לשנות מעט את הנהגתו אותם:
"ועתה שהיו קרובין ליכנס לארץ ישראל היו מתחילים מן השמים להראותם התרחקות מעט, וזהו "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" ולא בתוכם, כדי שיתרגלו לקרב את עצמם".
בני ישראל היו קרובים להיכנס לארץ ישראל, וכדי שיתרגלו "לקרב את עצמם" לקב"ה, הרחיק הקב"ה את עצמו מהם מעט. ביטוי להתרחקות זו מצוי בפסוק "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם", הארון נסע לפניהם ולא בתוכם כדי להרגילם להתקרב אליו.
דימוי להתרחקות זו, שהיא למעשה לטובתם של ישראל, מביא ה"שם משמואל" בשם הבעש"ט:
"כמו תינוק בשעה שהאב מלמדו לילך כשהתינוק מתקרב אצלו הוא מרחיק את עצמו ממנו כדי להרגילו לילך ונמצא הריחוק טובה להתינוק".
לעיתים, ריחוקו של האב מן התינוק הוא בעצם לטובתו של התינוק – על מנת שהתינוק יתרגל ללכת בכוחות עצמו. וכך היה יחסו של הקב"ה לישראל. אולם הבעיה היתה ש"הם לא הבינו זאת, והיו מתאוננים".
בני ישראל ראו שארון ברית ה' נוסע לפניהם ולא בתוכם והבינו שזהו ביטוי של ריחוק אלוקי אך לא הבינו את סיבתו, ולכן התלוננו. התלונות של ישראל נבעו אפוא כאמור מאי הבנה.
ה"שם משמואל" ממשיך ומלמד שזו היא דרך הנהגה מקובלת ולכן ראוי להיות מודע אליה כדי לא לשקוע ביאוש בעת ריחוק אלוקי:
"וזהו לימוד לצעירים שמתחילים לעבוד ה' יתעלה בהתלהבות, ואחר כך נופלים מעט ממדרגתם, וזאת היא מן השמים שלוקחים מהם העזר האלקי, כדי שבכחות עצמם יעבדו את ה' יתעלה. וכל המניעות הן גם כן מן השמים, וצריך כל אחד לידע זאת שלא יפול בעצמו ויחזק את עצמו לעלות מעלה מעלה. והבן".
אדם רוצה להידבק בקב"ה אך חווה נפילות. כעת הוא עלול ליפול ליאוש. הוא כל כך התאמץ להתעלות ובסוף נפל. ה"שם משמואל" מסביר שהנפילה היא "מן השמים שלוקחים מהם העזר האלקי". זהו ביטוי להתרחקות אלוקית מכוונת שמטרתה "שבכחות עצמם יעבדו את ה' יתעלה". אדם שמודע לדרך הנהגה זו שמכוונת לטובתו לא יפול לגמרי אלא אדרבה "יחזק את עצמו לעלות מעלה מעלה".