פרשת בהעלתך | וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

לדעת הרלב"ג, הזכרון לפני ה' הוא רק בתשובה ותפילה כיון שהן שגורמות לשינוי באדם באופן שהוא ראוי להשגחה אלהית. כשאין כל שינוי בין העת שלפני הצרה לבין עת הצרה אין כל סיבה ל"המשך ההשגחה האלהית"

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 20/06/24 11:13 יד בסיון התשפד

פרשת בהעלתך | וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם
פרשת השבוע, צילום: pixabay

לאחר חנייה ממושכת ולפני נסיעה מחודשת מופיעה פרשת החצוצרות (י, א-י):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

פרשת השבוע פרשת בהעלותך

מה משמעותה של התרועה בחצוצרות בעת מלחמה, וכיצד היא מועילה? כתב ראב"ע (פסוק ט): התרועה זכר לנפשות לצעוק לה'. כלומר, התרועה אינה העיקר אלא היא משמשת כתזכורת לתפילה לה'.

כך כתב גם הרמב"ם בספר המצוות (עשה נט): והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני ה' יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.

וכך פסק הרמב"ם גם בהלכות תעניות (א, א):

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

כך כתב גם הרלב"ג בפרשתנו (י, ט – מהדורת מעליות, עמ' 86-85): בזה הפועַל (=תרועת החצוצרות) יהיה לבם נשבר ונדכה, וישובו אל ה' יתעלה וירחמם בהתפללם אליו, כי התפילה עם זאת התרועה היא סיבת היותם נזכרים...כי הקול המרעיד יחריד לב האנשים, כמו שאמר 'אם יִתָּקַע שופר בעיר ועם לא יחרדו' (עמוס ג, ו), ובזה האופן תהיה תפילתם ותשובתם שלמה.

אכן הדברים נראים פשוטים שהרי לא יעלה על הדעת שתרועה לבדה תהיה סיבת התשועה מן האויבים; התרועה היא רק מעוררת באנשים את תחושת החרדה, ואז כשהם חרדים נשברים ונדכים ישובו אל ה' בתפילה ובתחנונים "ובזה האופן תהיה תפילתם ותשובתם שלמה", וה' יושיעם מאויביהם.

אמנם הרלב"ג אינו מסתפק בזה ומוסיף ראיה מן המקרא שצריכה להיות גם תפילה ולא רק תרועה (עמ' 86): וכבר יתבאר שהתפילה היתה שם עם זה... שכבר זכר שלמה: 'בהנגף עמך ישראל לפני אויב, אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה... (מלכים-א ח, לג-לז).

אולם עדיין נשאר לברר מה טעם לא נזכרה התפילה בפרשתנו? מה טעם נזכרה רק התרועה?

אכן לדעת הרלב"ג התפילה אף היא נזכרת אך בדרך רמז (שם):

פרשת השבוע פרשת בהעלותך

והנה שתקה התורה בזה המקום מהתשובה והתפילה, לפי שכבר אמרה על צד התנאי: 'ונזכרתם', רוצה לומר: עשו בדרך שתהיו נזכרים, וזה אמנם יהיה בתשובה ותפילה, כי הם סיבת המשך ההשגחה האלהית בהם. כדי להיות נזכר לפני ה' צריך לעשות "בדרך שתהיו נזכרים". הזכרון לפני ה' הוא רק בתשובה ותפילה כיון שהן שגורמות לשינוי באדם באופן שהוא ראוי להשגחה אלהית. כשאין כל שינוי בין העת שלפני הצרה לבין עת הצרה אין כל סיבה ל"המשך ההשגחה האלהית". אמנם כדי להיות נזכר לפני ה' צריך גם להתענות; זאת לומד הרלב"ג מראש השנה ויום הכיפורים (עמ' 87):

וראוי שתדע שענין הזכירה הזאת יכלול גם כן ההתענות; וזה, שכבר ראינו מכוונת התורה שהתשובה והכפרה השלמה תהיה אחר העינוי והתרועה; ולזה כאשר רצה ה' יתעלה שתהיה הכפרה בעשור לחודש השביעי הקדים התרועה מראש החודש, כדי שיכנע לבם מחטאיהם וישובו אל ה' תשובה שלמה, ובסוף הענין יענו את נפשותיהם ביום העשירי; ולזה תכלול גם כן זאת התרועה ההתענות.

תהליך הכפרה הגורם להוושעות מן האויבים כולל תשובה (הנגרמת על ידי תרועה) ותענית; ואליהם, כאמור, מתוספת התפילה. כך כתב הרלב"ג גם בפרשת אמור על הפסוק "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד – מהדורת מעליות, עמ' 354):

מזה המקום יתבאר שהתרועה על הצר הצורר יהיה אחריה עינוי נפש, כי לזה התכלית תהיה; לפי שבעשור לחודש הזה יהיה יום הכיפורים... הנה הקדימה לעורר האנשים על התשובה והִשָּׁבר הלב והִכָּנעו מראש החודש הזה. והוא מבואר שהתקיעה בשופר נותנת חרדה בלב, כמו שאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' (עמוס ג, ו); ובכלל, הנה הקולות החזקים הם מרעידים מאד; ובזה מבוא להִכָּנַע הנפש הבהמית. וכאילו העירנו בזה שנַכנע לבבנו ונפשפש במעשינו לתקן המעוות בהם, כדי שנהיה נכונים לכפרה ביום הכפורים.

התרועה על הצר הצורר והתרועה בראש השנה הן לאותה תכלית - "שנַכנע לבבנו ונפשפש במעשינו לתקן המעוות בהם". כשם שחלק מתהליך הכפרה בחודש תשרי הוא צום יום הכיפורים, כך גם בעת צרה יש להתענות נוסף על התפילה והתשובה.

כך סיכם הרלב"ג את הדברים בפרשתנו בחלק התועלות (עמ' 116):

התועלת הששי הוא במצוות, והוא לקרוא לה' יתעלה בעת הצורך להנצל מן הרעות הנכונות לבוא, כי קרוב ה' יתעלה לקוראיו אשר יקראוהו באמת. ולהעיר לבם לשוב לה' יתעלה בכל לבם ציוה שבעֵת תפילתם על זה והתענותם יתקעו בחצוצרות, להעיר לב הנרדמים באופן שיקרעו לבבם וישובו אל ה', כי זה ממה שיישירם אל שתהיה תפילתם נשמעת ויהיו נזכרים לפני ה'.