פרשת בהעלותך | וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  (פרק יא)

פסוק א' מעורר שאלות הן בנוגע להתאוננות ישראל שלא נתפרשה בכתוב, הן בנוגע לשמיעת ה'. כך שאל רבי יצחק עראמה בפירושו "עקדת יצחק" (שער עה):

"אומרו "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה'" – מה שמועה שמע, ולמה לא פירש הכתוב ענין תנואתם?"

פרשת השבוע פרשת בהעלותך 

כמענה לשאלות אלו מבאר בעל העקדה שהתאוננותם של ישראל שנזכרת בפסוק א' היא למעשה תלונת הבשר שנזכרה בפסוקים שלאחר מכן, "אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי, לבם לפומייהו לא גלי. אמנם אחרי כן – אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה – כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר... ולזה אמר 'כמתאוננים' ולא מתאוננים בפועל בדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם".

פסוק א' מתאר התאוננות פנימית שהייתה בלבם של בני ישראל אך לא נאמרה בגלוי, ולכן כתוב "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים", ולא 'ויהי העם מתאוננים'. 

אכן, בהמשך – למרות העונש שבערה אש בקצה המחנה – התאוו האספסוף תאווה. תאווה זו של האספסוף השפיעה גם על בני ישראל – "והנה כשראו העם תאוות האספסוף שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם, והוא אמרם 'מי יאכילנו בשר'".   

בעקבות תאוות האספסוף החמירו בני ישראל את תלונתם: התלונה שהייתה פנימית בלבם של בני ישראל נאמרה כעת בגלוי – "מי יאכילנו בשר".

אמנם, לדעת בעל העקדה, גם תלונה זאת שנאמרה בגלוי על ידי בני ישראל בעניין הבשר אינה משקפת את התלונה האמיתית של בני ישראל.  אכן, יש לציין שהתלונה האמיתית של בני ישראל (שתובהר להלן) הובנה כבר בתחילה על ידי בוחן כליות ולב, וזהו פשר ההודעה "וַיִּשְׁמַע ה'" כבר בפסוק א המתאר את התלונה שבלב שטרם נאמרה בגלוי. ה' שמע את תלונתם, כלומר הבין אותה. השורש שמ"ע "נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נִדְבר בפירוש", ובעל העקדה מדגים שימוש לשון זה.

ומה הייתה התלונה האמיתית של בני ישראל?

כותב בעל העקדה: "אמנם עיקר רעתם הבאה באזני ה' היא, כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה, כי לרוע מזגם היה זה להם לטורח ולמשא כבד, אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעלה ונתנה עיניה באחֵר ובוֹשה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה, זאת ולא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת, רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחֵר שנתנה בו עיניה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים, ועיקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות, והוא הדבר שפירשוֹ הקדוש ברוך הוא בעצמו באמור להם "כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו', כמו שיבוא. ולזה אמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'", שאף על פי שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם, מכל מקום תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים, והכוונה להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל: "חנם" – חנם מן המצות (ספרי פסקא פז)"".

פרשת השבוע פרשת בהעלותך 

התלונה האמיתית של בני ישראל מתחילה ועד סוף הייתה כנגד מצוות ה'. אלא שבתחילה הם רק חשבו על כך בלב ולא העזו להוציא את הדבר בפיהם, ובהמשך הם הוציאו בפיהם תלונה בנוגע לבשר, אך היה זה רק תירוץ כי התביישו לבטא את התלונה האמיתית שלהם. בעל העקדה מציין שגם אמירתם של ישראל שהיה להם יותר טוב במצרים אינה אמיתית אלא היא מבטאת את הרצון לפרוק מעליהם עול מצוות ה'. חז"ל ביטאו את העניין בדרשה על דברי בני ישראל: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" – "וכי יש בענין שהיו המצריים נותנים להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר 'ועתה לכו עִבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, ודגים היו נותנים להם בחנם? ומה אני אומר חנם? חנם מן המצוות" (ספרי פסקא פז). אכן בעל העקדה הוסיף שזו גם הייתה התלונה בתבערה, וכפי שהתבאר לעיל.

אמנם פרשיה זו עוסקת בגנותם של ישראל, אך בעל העקדה מציין את שבחם של ישראל שעולה מהמשך הדברים ובעיקר מפסוקים כד-כו: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".

כך כותב בעל העקדה: "הנה במקום גנותם למדנו שבחם, כי אפילו בעת ההיא שסופר מהם כל הגנות הנזכר לא היה קשה למצוא שבעים איש, ועוד שראוי שתשרה עליהם שכינה. ועוד סופר, שנמצאו שם בעלי ענווה עצומה כאלדד ומידד שלא מלא לבם אותם לצאת האהלה ואין ספק שהיו בהם כמה וכמה כיוצא בהם והכתוב העיד שהוציא שבעים איש והעמיד אותם סביבות האהל, ושירד ה' לדבר אתו והאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים".

הכתוב אמנם פתח בגנותם של ישראל אך גם ציין שבחם. בלי קושי מיוחד מצא משה שבעים איש מבני ישראל שראויים שתשרה עליהם שכינה, ואף נמצאו בעלי ענווה עצומה שלא יצאו לאהל מועד, כדוגמת אלדד ומידד, "ואין ספק שהיו בהם כמה וכמה כיוצא בהם".

גנות גדולה יש לישראל בתלונה שהתלוננו, אך גם שבח גדול יש להם שנמצאו בהם אנשי מעלה.