(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה: (טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי: (יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי: (יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:
(פרק ח)
בפירושו לפסוק יט כותב רבי אברהם בעל 'צרור המור': "ואמר "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לקרר דעתם של ישראל, שלא יאמרו שהם נפסלו ונלקחו הלוים במקומם, לזה אמר כי הלוים הם נתונים לאהרן ולבניו לשמשו, ובני ישראל הם הרבים והאדונים, והם נותנים אותם לכהן לשירות זה במקומם, וזהו "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כאילו הם עבדים במקומם".
הלויים נלקחו לעבודת המשכן במקום בכורות ישראל שהיו מיועדים מתחילה לעבודה זו. החלפה זו עלולה להשפיע לרעה על הרגשתם של ישראל. בני ישראל עלולים להרגיש שהם נפסלו לעבודה "ונלקחו הלווים במקומם", ומעתה אין להם קשר יותר לעבודת המשכן. לכן ציינה התורה שאמנם הלויים "נתונים לאהרן ולבניו לשמשו" בעבודת המשכן, אך העבודה היא "עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; בני ישראל הם האדונים ועבודת המשכן היא עבודה שלהם. הלויים מחליפים את הבכורות בעשיית העבודה בפועל אבל העבודה היא עדיין "עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
לדעת "צרור המור", זוהי גם כוונת חז"ל שציינו את ייחודו של פסוק י"ט (ראו ויקרא רבה ב', ד'). כך הובאו דבריהם של חז"ל בפירוש רש"י לפסוק י"ט: "חמש פעמים נאמר "בני ישראל" במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה".
בפסוק יט מופיע חמש פעמים הצירוף "בני ישראל": "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ". חז"ל מעניקים משמעות לריבוי המפתיע, חמש פעמים, של הופעת הצירוף "בני ישראל" בפסוק אחד. לדבריהם, הריבוי מעיד על חיבתם של בני ישראל שהוזכרו בפסוק אחד חמש פעמים "כמנין חמישה חומשי תורה".
"צרור המור" כותב שציון חיבתם של בני ישראל בהקשר זה של החלפת בכורות בני ישראל בלויים בעבודת המשכן הוא משמעותי מאד. כך הוא כותב:
"ולזה כיוונו רבותינו ז"ל באומרם, חמש פעמים תוכף הקדוש ברוך הוא אזכרותיהם של ישראל בפסוק אחד, להודיע חיבתם לפני המקום כמניין חמשה חומשי תורה. להורות שחיבתם גדולה לפני המקום יותר מבראשונה, בעניין שלא יחשבו שנתרחקו מה' בלקיחת הלווים".
החלפת בכורי בני ישראל בלויים הייתה עלולה לגרום לבני ישראל להרגיש שהקב"ה מרחיק אותם ממנו. ודווקא בהקשר זה מופיע פסוק י"ט שבנוגע אליו ציינו חז"ל את חיבתם של ישראל לפני הקב"ה. חז"ל התכוונו לומר שלא רק שחיבתם של ישראל לפני הקב"ה לא פגה אלא היא אף גדלה. חיבה יתרה זו באה לידי ביטוי בריבוי של הופעת הצירוף "בני ישראל" בפסוק אחד.
נמצא שפסוק י"ט מלמדנו שלמרות ההחלפה בני ישראל חביבים לפני הקב"ה ועבודת המשכן היא "עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".