פרשת בהעלותך: על הענווה

כמה וכמה פתרונות הוצעו לפרדוקס הענווה. יש מי שחושב שמידת הענווה מחייבת תודעת אבסורד, יש מי שחושב שהיא משווה את העצמי לאידיאה ויש אומרים שהיא מידה שלילית. ד"ר משה מאיר מציג שתי אפשרויות נוספות

ד"ר משה מאיר
יח בסיון התשעח
,
01 ביוני, 2018 12:42
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

התורה מעידה בפרשתנו:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד
מִכֹּל הָאָדָם
אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[1]

על פי המסורת, משה כתב את התורה. אם כך - בהעידו על עצמו שהוא העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, הוא שולל מעצמו את הענווה?! השאלה הזאת, לא בהקשר הפרשני אלא באופן מופשט, מכונה פרדוקס הענווה. אם אדם הוא בעל מעלה, הרי בהיותו מודע למעלתו, הוא יכול להיות עניו. אם אין לו מעלה, הרי שבהכרתו כי אין לו מעלה הוא איננו עניו, הוא פשוט מכיר במציאות. נמצא - מידת הענווה איננה מן האפשר.

כמה וכמה פתרונות הוצעו לפרדוקס הענווה, על ידי כותבים במסורת הפרשנית ועל ידי הוגים וחושבים. הנה שלושה מהם: יש מי שחושב שמידת הענווה מחייבת תודעת אבסורד - אני יודע שאני הטוב מכולם, ובכל זאת אני ממעיט בערך עצמי. יש מי שחושב, שמידת הענווה משווה את העצמי לאידיאה. אני יודע שאני עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אבל ביחס למידת הענווה המופשטת [שב'שמים'] אני חסר.

יש אומרים שמידת הענווה היא מידה שלילית: אני יודע שאני הטוב מכולם, אבל מתעלם מהאחרים [שאני טוב מהם], ומתבונן רק באיכות העצמית שלי. ברצוני להציע בפניכם עוד שתי אפשרויות לפתרון פרדוקס הענווה.

הפתרון האחד: ענווה מעשית

בפרשתנו מופיעה פרשת משנה נוספת:

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה', וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.
וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.[2]

התנהגותו של משה, רחוקה מלהיות ברורה מאליה. בתוך התרחשות של האצלת רוח וסמכויות לשבעים הזקנים, הוא מגלה סובלנות, אמפתיה ושמחה על כי שני צעירים מתנבאים במחנה. מה רבים האנשים שעינם היתה צרה בראותם אחרים בכלל וצעירים בפרט, הרוכשים את המיומנויות שלהם עצמם.

היכולת לשאוף שכולם יהיו כמוני וממילא לא יהיה לי יתרון עליהם, והתרגום שלה למעשה - לא לכלוא אותם, היא ענווה מעשית. גם אם משה מודע לכך שהוא העניו מכל אדם, המודעות לא פוגעת בהוויה, בהיותו עניו, אם הענווה הזאת לא נותרת כמצב תודעה אלא מתורגמת למעשה.

פתרון השני: ענווה מערכתית

נניח שמשה אכן יודע שהוא העניו מכל אדם. אילו זה היה כל הסיפור, הרי המודעות לכך היתה הופכת את משה לבעל גאווה, או לפחות לא לעניו. אבל הסיפור הוא רחב יותר, יש לו עוד רכיבים. למשל, כעסו של משה על המתאוננים. למשל [אמנם מאוחר יותר] ההכאה בסלע לאחר שריבונו של עולם ציווה לדבר אליו. משה איננו אדם מושלם והוא מודע לכך, ולכן המודעות לשלמות הענווה איננה שוללת את היותו עניו.

יתרה מזו, יש אנשים שחושבים שמשה איננו עניו אלא גאוותן ומתנשא. כך טוענים קורח ועדתו. המבט המערכתי כולל גם את ההתרחשויות כולן, וגם את המבטים השונים של כל השחקנים. האדם לא יכול להיות שלם, גם מכיוון שבהגדרה תמיד יהיו בו פגמים, וגם מפני שגם אם הוא איש מעלה וטוב בעיני הבריות - לעולם יהיה מי שבעיניו הוא רע. לכן השלמות בפיסת חיים, איננה השלמות המלאה. לכן המודעות להיותו עניו, איננה שוללת את המודעות לחסרונותיו ומודעות זו מאפשרת את היותו עניו. הנה מבט נוסף על פרדוקס הענווה, של המשוררת דליה רביקוביץ, בשירה 'גאווה':

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֶךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

התדמית השלימה של הסלע, נובעת מהסטטיות שלו, מכך שאזוב ואצות מכסים את סדקיו. אבל כאשר הסלע מתחכך בחיים, בכלב ים, נקרע מסך האזוב והאצות, נחשף הסדק. סלע סדוק הוא לא סלע גאוותן, הוא סלע עניו. אולי זה סוד הסלע הסדוק ממכת משה, שממנו יצאו מים.


[1][1] במדבר י"ב ג'.

[2] במדבר י"א כ"ד - כ"ט.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

סגנית השר חוטובלי צילום: דוברות משקד החוץ

חוטובלי: "הודעתי לסער שאתמוך בנתניהו"

קרא עוד