(כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: (פרק י)
נוסף לסרובו של פרעה לשלח את ישראל לאחר מכת החושך, הוא הגדיל עוד לעשות וסילק את משה מעליו לצמיתות תוך איום שאם יפר משה את ציווי המלך יומת. משה מאשר את קיום הצו – "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ". בפירושו לפרשת וארא (ז, ד) הִקשה רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" על מענהו של משה בפרשתנו: "וקשה על משה רבינו על מי סמך לומר 'לא אוסיף וגו'', ואם יאמר לו אלהינו לך אל פרעה פעם אחרת, מה יענה?!"
לפני שנעיין בביאור הדברים לדעת "אור החיים", נעיין בבעיה נוספת שהוא עורר בפרשה הקודמת שם. לפני תחילת בואן של המכות מודיע הקב"ה למשה (ז, א-ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים".
"אור החיים" מעיר על הכפילות בדברי ה' אודות תגובתו של פרעה. לשון אחר: מה צורך לומר שלא ישמע אליכם פרעה, לאחר שכתוב בפסוק קודם לכן (וגם כבר קודם לכן) שה' יקשה את ליבו. אלא, אומר "אור החיים", שהפסוק "וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה" אינו חוזר על האמור קודם לכן, אלא הוא מבטא עליית מדרגה בסירובו של פרעה, לא רק שהוא יסרב לשלח את ישראל אלא יבוא יום שהוא יסרב אפילו לשמוע, וכשיום זה יבוא תדעו שזהו סופו.
נעיין בדברי "אור החיים": "אכן כוונת הכתוב הוא: בתחלה אמר 'ואני אקשה וגו' והרביתי', ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו, וכן היה דכתיב (להלן י, כח) אל תוסף ראות פני וגו', ומודיע ה' למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו, כי תיכף ומיד יתן ה' ידו פירוש מכות בכורות... ובזה נחה דעתי במאמר משה שם כשאמר לו פרעה 'אל תוסף וגו' השיבו כן דברת לא אוסיף וגו''... ולפי מה שפירשנו טעמו לשבח, כי ה' אמר אליו כי כשיגיע למדריגת מיאון שמיעת דבריהם זה הוא סוף גזירתו לנטות ה' ידו וגו' ולהוציא, לזה כשאמר לו 'אל תוסף וגו'' הרי שלל השמיעה שלא ישמע עוד מהם דבר קטן וגדול ואפילו ראות פניהם אסר על עצמו, לזה תיכף אמר אליו 'כן דברת לא אוסיף וגו''... "
פרשת השבוע: פרשת בא
סירובו של פרעה לראות את פניו של משה ולשמוע את דבריו, המופיע בפרשתנו – "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי" – הוא קיום דברי ה' בפרשה הקודמת – "וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה". כששמע משה את דברי פרעה, הבין שכעת צפויה להיות המכה האחרונה שבעקבותיה ישלח פרעה את ישראל; ואם כן, "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", עליית המדרגה שבסירובו העיקש של פרעה מעידה על סופו הממשמש ובא, כדברי ה'. כך הוא פשוטם של דברים לדעת "אור החיים". בפירושו לפרשתנו מוסיף "אור החיים" פירושים בדרך רמז לתשובתו של משה: "ובדרך רמז ירצה באומרו 'כן דברת' תשובה למה שאמר לו 'ביום ראותך פני תמות', השיבוֹ כי אינו יכול להמית ואין בידו אלא כח הדיבור, והוא אומרו 'כן דברת' ולא כן תעשה".
תשובתו של משה "כֵּן דִּבַּרְתָּ" פירושה: אתה פרעה מאיים עלי "כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת", אבל כל דבריך הם דיבורים בעלמא כיון שאין הדבר בידך להמיתני, בידך "כח הדיבור" בלבד ולא כח המעשה הנתון בידיו של הקב"ה – "'כן דברת' ולא כן תעשה".
"או ירצה על זה הדרך, כבר דברת כן פעם אחרת, והמכוון הוא רְאֵה מה עלתה בידך, כאומרם ז"ל בפסוק 'ויבקש להרוג את משה' ולא עלתה בידו, גם אמרו שהרג כל שועריו שהניחו למשה ליכנס, והשיבו כי אין להם שליטה עליו, וא"כ הבזוי איך מחליט לומר 'ביום וגו' תמות'".
"כֵּן דִּבַּרְתָּ" פירושו לפי זה: בדיוק אותו דבר כבר דיברת בעבר, ומה יצא מזה? כלום. משה רומז לפרעה על נסיונו הקודם להרוג אותו בעקבות הריגת המצרי, נסיון שנכשל [אמנם יש להעיר שלפי פשט המקראות מדובר בפרעה אחֵר שמת לפני חזרתו של משה למצרים].
פרשת השבוע: פרשת בא
לפי פירוש זה, לא רק שמשה אומר לפרעה שדבריו הם דיבורים בעלמא בלא יכולת לממשם, אלא הוא אף מוכיח לו זאת מנסיון העבר – "וא"כ הבזוי איך מחליט לומר 'ביום וגו' תמות'". האדם באפסותו מאיים איומים ומבטיח הבטחות, אך אין הדבר בידו לקיים אלא ביד מי שאמר והיה העולם. וכן אמר המשורר בתהלים (ב, א-ה):
"לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ. יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ". כנגד דיבורו של האדם ("יֶהְגּוּ רִיק") מופיע דיבורו של הקב"ה ("אָז יְדַבֵּר") אלא שההבדל בין הדיבורים הוא שלאדם יש את "כח הדיבור", ואילו אצל הקב"ה "כח הדיבור" הוא הוא כח המעשה.