(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: (פרק יא)
טעמי המקרא הם פרשנות לפסוקים; אכן לא תמיד הרגישו הפרשנים מחוייבים לפרשנות זו. המקרים המעניינים במיוחד הם כאשר פרשנים לא התחשבו במיקומה של האתנחתא, שהיא הפסקה גדולה בפסוק ("קיסר"), וחילקו את הפסוק באופן אחר. להלן נראה דוגמה כזו בדברי רבי עובדיה ספורנו.
מיקומה של האתנחתא הוא תחת המלה "מִזֶּה" ("יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה"). רש"י, רשב"ם ופרשנים נוספים פירשו את המלה "כָּלָה", מלשון הכל – "כולכם ישלח" (רש"י), "הכל, גברים ונשים טף ומקנה" (רשב"ם). והמלה "כְּשַׁלְּחוֹ" כנראה הובנה כציון זמן – כאשר ישלח, כך כתב למשל רבינו בחיי: "כלומר כאשר ישלח אתכם כלכם ישלח, זהו "כלה" לא יניח אחד מכם בכאן".
ר"ע ספורנו לעומת זאת הבין באופן אחר את המלה "כְּשַׁלְּחוֹ", וכאמור גם חילק את הפסוק באופן אחר. לדעתו מלה זו מצטרפת לחלקו הראשון של הפסוק: "אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ" – כך כתב: "ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן שכבר שילח מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו "ויגרש אותם מאת פני פרעה" (לעיל י, יא), באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו".
לפי ר"ע ספורנו כוונת הפסוק היא לומר שאחרי הנגע האחרון שיביא ה' על מצרים, פרעה ישלח אתכם ממצרים כמו שהוא שילח. הכוונה היא לדמות את הגירוש העתידי שיגרש פרעה לגירוש שהוא גירש בעבר. כמו שהוא גירש אתכם, משה ואהרן, לפני מכת הארבה, כך "באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו". מה שעשה פרעה לכם מרצונו, עתיד הוא לעשות לעם ישראל בעל כורחו בעקבות מכת בכורות.
בעוד שחציו הראשון של הפסוק משווה את גירושם של בני ישראל לגירושם של משה ואהרן, חציו השני של הפסוק, לפי ר"ע ספורנו, מחדד את ההבדלים בין הגירושים: "כלה גרש יגרש אתכם. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום".
בשני עניינים שונה הגירוש העתידי מהגירוש שבעבר: א. "כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם" – הגירוש הקודם היה לשני אנשים בלבד, והגירוש העתידי יהיה לכל עם ישראל. ב. "מִזֶּה" – הגירוש הקודם היה "מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה", והגירוש העתידי יהיה "מִזֶּה" – "מכל זה המקום".
התוכנית המקורית אמנם לא היתה שפרעה יגרש את ישראל בעל כורחו, אלא שישלח את ישראל מרצונו, אך התנהגותו וסרבנותו של פרעה הן שגרמו לכך. זהו עיקרון יסודי, הנוגע לכל אדם, לדעת ר"ע ספורנו: "כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ (אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ (אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל... )" (דברים כח, מז-מח)".
בוודאי שעדיף לאדם לעבוד את ה' אלהיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל מאשר לעבוד את אויביו ברעב ובצמא ובעירם ובחוסר כל. לכן כדי שלא יגיע למצב בו יצטרך לעשות "מה שברח ממנו בצרה ויגון", צריך האדם לעשות רצון קונו. מה יצא לו לפרעה מכל התעקשותו? בסוף הוא גירש את ישראל בעל כורחו, ויכול היה לשלחם מרצונו עוד קודם לכן.