(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: (פרק יג)
ההיגד לבן "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" אינו ברור דיו, לְמה רומז הכינוי הרומז "זֶה"? בעבור מה עשה ה' לי בצאתי ממצרים?
רבי מאיר שמחה מדווינסק ("משך חכמה") מקדים לביאורו משל:
"על דרך צחות יש לפרש: לאחד שהשיא בתו לעלם בעדי עדיים, בדירה נאה וכל מחסורו עליו. ושמחה אשתו – אֵם הבת – כי בתה מצאה מנוחה בית אישה. ויאמר לה בעלה, לא כן, כי מה יעשה הבן עתה שיחטא לאשתו?! אימתי אני רואה כי עמלי היה לתועלת ובתי מצאה אוהב נאמן, כי ידאג לפרנסתה ובנפשו יביא לחמה, אז אבין כי כדאי היה עמלי עליו".
אדם שהשיא את בתו, והשקיע בחתנו דירה וממון רב, אינו יודע בתחילה אם ההשקעה היא משתלמת, או שמא הוא שׂם מעותיו על קרן הצבי. כאשר דואגים לכל מחסורו של החתן אין שום סיבה שינהג בכלתו שלא כשורה. מתי ידע אותו אדם שכל עמלו היה לתועלת? רק כאשר יתחיל החתן לעמול בזיעת אפו לפרנס את אשתו אשר לקח, אז יהיה ניתן לדעת שהשידוך וההשקעה היו כדאיים.
והנמשל:
"כי אף כי נצטוו ישראל תיכף בפסח ומצה, אין זה עיקר התכלית אשר ישמרו את מצוות ה' יתברך בעוד המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן, ואוכלים מן ושותים מי באר. רק כאשר יבואו אל הארץ, ובחודש הזה, עת הקציר, תשמור את החג הזה, אז אראה כי כדאי היו הנסים והנפלאות אשר עשיתי בעת הוציאי אותך ממצרים. וזה "בעבור זה" – שאתה עמל וזורע וקוצר ושומר מצות ה' – עשה לי ה' בצאתי ממצרים".
המבחן האם היה כדאי להוציא את ישראל ממצרים או לא, הוא לא כאשר ישראל שומרים את מצוות ה' כאשר "המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן, ואוכלים מן ושותים מי באר". בזמן כזה, כאשר כל צרכיהם של ישראל מסופקים להם בלא עמל ובלא יגיעה, זו לא "חכמה" שהם שומרים את מצוות ה'. אז עדיין לא מתברר אם הוצאתם ממצרים היתה כדאית. מתי מתברר שיציאת מצרים היתה כדאית? כאשר הם עסוקים מאד, ובזיעת אפם הם זורעים וקוצרים, ולמרות העמל והיגיעה הם שומרים את מצוות ה', אז מתברר למפרע שהיה כדאי להוציאם ממצרים.
זהו פשר הפסוק "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". ה' הוציא את ישראל ממצרים בעבור זה שהם יזרעו ויקצרו ובכל זאת ישמרו את מצוות ה'. זה מה שאדם מצווה לומר לבנו: זאת היתה המטרה של יציאת מצרים, שיהיו האנשים שומרים מצוות ה' גם כאשר הם טרודים בעמל יומם. וכאשר מקיימים את מצוות ה' בעת הזאת, מתברר למפרע שהיציאה ממצרים היתה כדאית מבחינת הקב"ה.
אמנם ה"משך חכמה" מרחיב את הדברים גם למימד הלאומי:
"והשכילו רבותינו לבאר יותר הפקת רצון ה' יתברך, אשר בעת הגלות, עת העם יוכו עבור התורה, ואין לפניהם פסח, רק מצה ומרור לבד, והם שומרים משמרת ה' יתברך, "בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" ולא פסח, שהם בגלות, בזמן שאין פסח, ובכל זאת הם מקיימים כל חוקות החג כהלכתו – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", והבן".
במכילתא (ובהגדה של פסח) מובא מדרש (מסכתא דפסחא פרשה יז): "והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: 'בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". מטרתו של מדרש זה בפשטות היא לקבוע במדויק את זמן מצות ההגדה לבנים. לא מראש חודש ניסן ולא ביום י"ד בניסן, אלא בליל הסדר "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך".
אבל ה"משך חכמה" מבאר את המדרש על פי דרכו: יציאת מצרים היתה "בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". יציאת מצרים לא היתה למען שמירת מצוות ה' בימי השקט והשלוה כשישראל שרויים על אדמתם וקרבן הפסח אף הוא מונח על השולחן. יציאת מצרים היתה בעבור זה שגם כאשר מגיעים ימים קשים לישראל, ורק מצה ומרור מונחים על השולחן ולא פסח, גם אז ישראל "מקיימים כל חוקות החג כהלכתו". ודווקא ב"עת העם יוכו עבור התורה... והם שומרים משמרת ה' יתברך", מתברר שהיה כדאי להוציאם ממצרים.