פרשת בא: על הפסיחה

מכת בכורות, אמורה להיות מכה כללית. כל הבכורים מתים. הפסיחה על בתי בני ישראל, יוצרת פגם בכלל. עם ישראל הופך להיות חריג, יוצא דופן, מה שיאפיין את גורלו מאז ועד עתה

ד"ר משה מאיר 20/01/21 13:01 ז בשבט התשפא

קריעת ים סוף, צילום: shutterstock
קריעת ים סוף, צילום: shutterstock

לקראת שיא של מערכת המכות, נקראים בני ישראל לסמן את בתיהם:

 וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב 
וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף 
וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת 
מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף.
[שמות י"ב כ"ב]

תכלית הסימון:

 וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם 
וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת 
וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח 
וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם 
לִנְגֹּף.

הפסיחה, היא הנותרת במוקד הזיכרון ההיסטורי המעוצב:

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: 
מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?


וַאֲמַרְתֶּם: 
זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' 
אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם 
בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם 
וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

כך נקבע גם שמו של החג מכונן הזהות: 'פסח'. 
מהי הפסיחה? 
רש"י בדקות הבחנתו כותב: 'ופסח - וחמל, ויש לומר - ודילג. מבחינת הגוף - דילוג, מבחינת הרגש - חמלה. בשפה העברית, יש עוד הוראה למושג 'פסח': 

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב 
אִישׁ עִוֵּר 
אוֹ פִסֵּחַ 
אוֹ חָרֻם 
אוֹ שָׂרוּעַ.
[ויקרא כ"א י"ח]

ה'פיסח', הוא מי אשר חסרה לו רגל. בחזון הגאולה נאמר:

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה.
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ 
וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם 
כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.
[ישעיהו ל"ה ה' - ו']
האם יש קשר בין ה'פיסח' ל'פוסח'? ה'פוסח' מדלג, ה'פיסח' מדלג כל הזמן בעל כורחו. הרשו לי להצביע על קשר עמוק יותר. החשיבה נוטה לחפש כללים. 'הכל מים' הורה תאלס ראשון הפילוסופים [624 - 546 לפה"ס], ובכך עיצב את אופייה של החשיבה המדעית. המדע מחפש כללים, אם יש יוצא מהכלל - הוא מורה שהכלל היה שגוי. אבל יש חשיבה מסוג אחר, המורה שהיש לא מוסר את עצמו לכללים. תמיד יהיה יוצא מן הכלל, אין כלל ללא יוצא מהכלל. במשנה, החיבור מנסח הכללים של החכמים, חוזר המושג 'חוץ' על עצמו למעלה משלוש מאות פעמים:

כיצד מברכין על הפירות? 
על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, 
חוץ מן היין, 
שעל היין אומר בורא פרי הגפן.
 ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, 
חוץ מן הפת 
שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ.
[ברכות ו' א'] 

הפילוסופיה הפוסט מודרנית, העמידה את מושג ה'חריג' [קוויר] כמושג יסוד. לטענתה, התרבות הקלאסית הוציאה את ה'חריג' מחוץ לגבול, העמידה אותו כשונה, כנבזה, כמושחת. תמונה חלופית מעמידה אותו כגיבור התרבות, המערער על ההכללות המבנות את התודעה ומשתיקות את הקיום כפי שהוא לעצמו. מכאן - לדעתה - נגזרות המלחמות בשונים, ההתנשאות הגזעית והמגזרית ועוד רעות חולות של החברה האנושית. 
מכת בכורות, אמורה להיות מכה כללית. כל הבכורים מתים. הפסיחה על בתי בני ישראל, יוצרת פגם בכלל, הכלל נהיה בעל מום מכיוון שיש לו יוצא מן הכלל. הכלל הוא פיסח. עם ישראל הופך להיות חריג, יוצא דופן, מה שיאפיין את גורלו מאז ועד עתה. חג הפסח הוא חג הפסיחה, חג החריגה, חג המורה כי אין כללים, תמיד יש היוצאים מהם. המשוררת הקסומה זלדה, כתבה שני שירים על הקבצן הקיטע, קיטע בלשון התורה הוא ה'פיסח':
הקבצן הקיטע [א]

הקבצן הקיטע בוכה, 
בכיו מכסה את עין השמש, 
מסתיר את הפרחים. 
בכיו - 
חיץ עשן ביני ובין אלוהים.
הקבצן הקיטע תובע
שאטיל כל חיי
אל כפו -
את הנגלות ואת הנסתרות,
את כל שעלול היה לבוא
את כל שעתיד להיות.

הקבצן הקיטע תובע
שאתן לו לאכול
מן הכרמל שבנפשי ומן הים, 
מזריחות החמה - 
ומן התהומות שבי.
הקבצן הקיטע יורק בפני - 
על שלא שכחתי את עצמי, 
על שלא מתי.

בוזו צודק. 
לנקודה הפנימית, השקטה,
שקיימת גם בלב האובד,
לציר האלמוות שקיים גם בלב המטורף,
לא הושטתי את כולי.
שכחתי כמעט שגם הוא, העני,
בן משפחה לשמש,
שגם נפשו תהפך לשושנה
בדמדומים.

הקבצן הקיטע הוא החריג, הוא מקלקל למשוררת את תמונת העולם הקסומה שלה. הוא דופק בדלת, מבקש אוכל. נטייתה לתת לו, לסגור את הדלת ולחזור לשלוותה. אבל הוא דורש יותר. הוא דורש להיות חלק מהתמונה שלה, הוא דורש שתטיל את כל חייה אליו - תשנה את התמונה למרות שהתמונה החדשה תהיה שונה, לא הרמונית. השינוי הוא מן היסוד, הוא מכניס לתמונה את כל החריגים, את האובד, את המטורף. המשוררת לא עשתה זאת, כיוון שהיתה מרוכזת בתמונה באור השמש. היא שכחה שהתמונה האמיתית היא בדמדומים, בטשטוש הגבולות, בהסדרת הגדרים והגדרות בין הפנים ובין החוץ. לא בכדי מורה המשנה הראשונה בפרק ליל הסדר שבמסכת פסחים:

ערבי פסחים סמוך למנחה 
לא יאכל אדם עד שתחשך. 

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב 
ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין 
ואפילו מן התמחוי.

העשיר לא אוכל עד שתחשך. עם החשיכה, הוא מדליק נרות ואוכל לאורם. אז הוא מתענג על הסעודה המיוחדת לליל הסדר, זו שהסדר שבא נבנה בהתאמה לארבע כוסות היין שבמהלכה. הוא אוכל אותה בהסיבה, על מיטת הסבה מרופדת בכרים. אבל העני הוא מחוץ לסיפור. אין לו כסף להדליק נרות, ולכן הוא לא רוצה לדחות את האוכל עד החשיכה. אין לו כסף ליין, ולכן אין לו תכלית בדחיית הסעודה שכן בכל מקרה הוא יכול לערוך שכמותה. אין לו כסף ליין, אין לו כסף לבשר, אין לו כרים להסבה - ואין לו מנוחת הנפש המסוגלת להרפות למצב הנפש המשוחרר של ההסיבה. אבל המשנה שומרת על ה'פסח' שב'פסח'. החריג הוא הגיבור. הקהילה תדאג לו לתאורה, להסבה ולארבע כוסות. אף  אחד לא יישאר מחוץ לכלל. זלדה מוסיפה להעמיק בתורת הקבצן הקיטע:

הקבצן הקיטע [ב]

הקבצן הקיטע
[השוכב בצד המטורף של הדברים]
לא יוסיף להישען
על השמש,
קנה רצוץ, הזריחות,
לא יוסיף להישען על
יופיו של עלה. 
קנה רצוץ, האביב,
לא יוסיף להישען על 
המים.
קנה רצוץ, הנהר. 
לא יוסיף להישען 
על סנונית עפה, 
קנה רצוץ, החלל.
לא יוסיף להישען 
על אדם, 
קנה רצוץ, הדיבור.
בחושך, ברקב, ובמוות,
אלוהים מנוחתו.
הוא לבדו
מחזיק את ידו.
השמש לא תפר
את נדר ההרמוניה
לנשק את ליבו
המיילל. 
הנהר לא יצא
מעיגול המוסיקה,
להושיט יד
למנודה.

הטבע אינו מסוגל לחריגה. השמש תאיר לכולם באותה המידה. החריג זקוק לחורג, רק אלוהים יכול לתת לו יחס שכזה. עם ישראל זכה ליחס חריג, עם ישראל היה חריג שזכה ליחס חריג. לכן נקבעת כאן נורמה, דרישה, לעולם להיות רגיש לחריג:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
[דברים כ"ד י"ז - י"ח]

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר