לעילוי נשמת
מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל
שהיתה לו אחריות כלפי הכלל וכלפי כל אחד מהפרטים
תנצב"ה
(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (פרק כא)
תחילתה של פרשתנו, פרשת אמור, העוסקת במצוות הכהנים מעוררת שאלות אחדות: למשל, מה פשר הכפילות "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"? ומה פשר המעבר מלשון רבים שבתחילת הפסוק ללשון יחיד בסופו ("לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו")?
מהר"ם אלשיך מעלה שאלות אלו ושאלות נוספות, ומבאר את תחילתה של הפרשה (לפי אחת האפשרויות) כמלמדת עקרונות פסיכולוגיים ועקרונות דידקטיים ביחסים שבין מדריך ומורה לחניכיו ותלמידיו. כך כתב:
"והנה אפשר כי למה שאזהרה זו היא יתירה לכהנים על כל איש ישראל, וקשה הדבר לזרע אהרן לבדם ליזהר יותר מכל איש ישראל, על כן בדבר הזה ראתה תורה ללמד אל משה יאזור כגבר חלציו, בל ילאה בלַמֵּד אל כללות ישראל פעם אחת. והוא, כי הנה זה דרך הרב ללמד ולהשמיע תורה לרבים, ואפשר יאמר: מה לי עוד, הלא יסרתי רבים, השומע ישמע והחדל יחדל, ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות.
והנה הודיע אלהים אותו כי לא זו הדרך ישכן אור, כי אם עוד ישוב יניף ידו. ולא בלבד בשביל רבים, כי אם אף גם על אחד להשיבו אל ה'. ואל ימעט אחד מישראל בעיניו כי 'צדיק יסוד עולם'. וכמאמרו יתברך ליחזקאל (יחזקאל ג יט): 'ואתה כי הזהרת רשע וכו'', כי גם על היחיד הקפיד. וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, 'אמור אל הכהנים' דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' – גם אל היחיד – 'לנפש לא יטמא וכו''. וזה אומרו 'לא יטמא' לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד".
יש קושי בלהיות מוגבל, בלשמוע שלא הכל מותר, בלדעת שיש מעשים שאסור לעשותם. אבל קשה שבעתיים הוא לדעת שההגבלה אינה חלה על כולם. לדעת שיש אנשים שמה שאסור לך, להם מותר. לכן בפתח האזהרות המיוחדות לכהנים מודיע הקב"ה למשה את הדרך הנכונה להורות תורה לרבים. לא די להשמיע תורה לרבים ולהסתפק בזה, מתוך מחשבה "מה לי עוד, הלא יסרתי רבים, השומע ישמע והחדל יחדל, ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות". המלמד תורה לרבים צריך להיות בעל אחריות לא רק כלפי הכלל, אלא גם כלפי כל אחד ואחד מהפרטים. זהו פשר הכפילות "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", ופשר המעבר בין יחיד לרבים. בלשונו של מהר"ם אלשיך: "'אמור אל הכהנים' דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' – גם אל היחיד – 'לנפש לא יטמא וכו''".
מסתבר שעיקרון זה מופיע דווקא ביחס אל הכהנים רק בשל הקושי האמור לעיל שעשוי להיות לכהנים לקבל הגבלות יתרות על כל ישראל, ולכן יש צורך מיוחד להתייחס לכל אחד ואחד מהפרטים. אבל העיקרון עצמו תקף גם ביחס למצוות האמורות לכלל ישראל. לכל מדריך ומורה יש אחריות על כל אחד ואחד מחניכיו ותלמידיו, "ואל ימעט אחד מישראל בעיניו כי 'צדיק יסוד עולם'". כל אחד ואחד מישראל הוא עולם מלא, ויש בכח מעשיו להשפיע על קיומו של העולם, וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד): "עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו". ומכאן נובעת אחריותו של המצַווה כלפי קהל עדתו.