בפרשתנו אנו קוראים על המועדות. אם נשים לב היטב, נגלה שישנו הביטוי "חוקת עולם לדורותיכם", או הביטוי "בכל מושבותיכם", או ביחד "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" שמופיע אך ורק בחלק מענייני המועדות. ננסה לעשות סדר בעניין.
בפרק כ"ג פסוק ג' נאמר לגבי השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".
לאחר מכן מוזכרים קרבן פסח וחג המצות בלי אף אחד מהביטויים הללו. וכן מצוות הקרבת קרבן העומר, בלי אף אחד מהביטויים הללו.
בפרק כ"ג פסוק י"ד, אחרי הפירוט על הקרבת קרבן העומר נאמר לגבי האיסור לאכול מתבואה חדשה קודם הקרבת קרבן העומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם".
לאחר מכן מוזכרת מצוות ספירת העומר ומצוות הקרבת שתי הלחם בשבועות, בלי אף אחד מהביטויים הללו.
בפרק כ"ג, פסוק כ"א, מוזכר שביום הקרבת שתי הלחם חל חג השבועות: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם".
לאחר מכן מוזכר ראש השנה, בלי איזכור אף אחד מביטויים אלו.
בפרק כ"ג, פסוק ל"א, גבי יום הכיפורים נאמר: " כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם".
לאחר מכן מוזכרים השביתה ממלאכה וקרבנות המוספין בסוכות ושמיני עצרת בלי אחד הביטויים, ובאה כביכול פסקת סיכום (בפס' ל"ז-ל"ח): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל-נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל-נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה' ", אולם לאחריה כתוב שוב על חג הסוכות והפעם מוזכרים גם מצוות החג היחודיות (חוץ משביתה ממלאכה וקרבנות מוספין) נטילת לולב וישיבה בסוכה, ושם נאמר בפסוק מ"א: "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ".
כאן מתווספת לנו 2 שאלות נוספות- הראשונה, מדוע בכל שאר המועדות נאמרו מצוות החג היחודיות ביחד עם הציווי על השביתה ממלאכה ואיזכור הקרבנות המוספין (למשל הציווי לאכול מצות בפסח, זכרון תרועה בראש השנה ועינוי ביום הכיפורים), ואילו בסוכות זה חולק לשני קטעים נפרדים. השנייה, מדוע מזכירה התורה שוב שאת סוכות חוגגים בחודש השביעי לאחר שהזכירה זאת כבר בפסוק ל"ד (בתחילת הקטע הראשון על סוכות) ובפסוק ל"ט (בתחילת הקטע השני, הדן במצוות היחודיות של סוכות).
נתחיל בלענות על השאלה הראשונה, מדוע בחלק מענייני המועדות כתוב "בכל מושבותיכם" ובחלק לא, ומדוע בחלקם כתוב "חוקת עולם לדורותיכם" ובחלק לא. מבחינה מילולית, "בכל מושבותיכם" פירושו שמצווה זו מתקיימת גם בחוץ לארץ ולא רק בארץ ישראל. כידוע, מצוות התלויות בקרקע, למעט כמה חריגים, מתקיימות אך ורק בארץ ישראל. כאן לימדה אותנו התורה בתחילת פרשת המועדות שהשבת מתקיימת בכל מקום שיהודי גר בו, כלומר גם בחו"ל. מהשבת ניתן ללמוד ב"בנין אב" שהוא הדין שכל מצוות המועדים תקפות בצורה שווה בין בארץ ובין בחו"ל וממילא אין טעם שהתורה תציין זאת שוב לגבי כל מועד ומועד, אלא אם היתה סיבה לחשוב בטעות שמועד ספציפי פלוני מתקיים רק בארץ, ואז באה התורה ומדגישה שוב שגם אותו מועד מתקיים גם בחו"ל.
מבחינה מילולית "חוקת עולם לדורותיכם" פירושו שמצווה זו מתקיימת לעולם לאורך כל הדורות, ולא בטלה גם בזמן שאין בית המקדש. לגבי שבת לא היה צורך להזכיר זאת, שהרי אין שום סיבה לחשוב ששמירת שבת תלויה בקיומו של המקדש. לגבי קרבן פסח התורה לא ציינה שזה חוקת עולם, כי אכן זו איננה חוקת עולם. כשאנו אנוסים ואין לנו בית המקדש איננו יכולים להקריב קרבן פסח במקום אחר. לגבי חג המצות לא הוצרכה התורה להזכיר שזה חוקת עולם, שהרי עוד במצרים, לפני שהיה משכן, נצטוו במצוות חג המצות, וממילא ברור שאיסור החמץ ומצוות השביתה ממלאכה אינם תלויים בבית המקדש.
קרבן העומר מוקרב אחרי קצירת עומר שעורים שבא רק מארץ ישראל, ומוקרב רק בבית המקדש, ואם כן כשאין בית המקדש מצווה זו איננה יכולה להתקיים ולא שייך שהתורה תאמר עליה "חוקת עולם לדורותיכם" או "בכל מושבותיכם". לעומת זאת, האיסור לאכול מתבואה חדשה (תבואה שהשרישה אחרי קרבן העומר הקודם) עד הקרבת קרבן העומר החדש תקיפה בין בארץ ובין בחו"ל, בין כשיש קרבן העומר ובין כשאין. כאן הדבר לא היה ברור, שהרי העומר, שאיסור חדש קשור אליו, בא רק מארץ ישראל וקרב רק בזמן בית המקדש, והייתי חושב שלכן בחו"ל או שלא בזמן בית המקדש אין איסור חדש, ולכן הדגישה התורה- "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" ללמדנו שהאיסור תקף תמיד ובכל מקום. כיצד? כשאין בית המקדש אסור לאכול תבואה חדשה בארץ עד תום יום ט"ז בניסן, שהוא יום הקרבת העומר, ובחו"ל עד תום יום י"ז בניסן, משום ספיקא דיומא.
ספירת העומר תלויה ומתחילה ביום הקרבת העומר, ואכן, מכיוון שלא כתוב עליה שהיא "חוקת עולם לדורותיכם" רוב הפוסקים סוברים שהיא בזמן הזה רק מדברי חכמים, זכר לזמן המקדש. אלו שסוברים שהיא מהתורה גם בזמננו, יסבירו שהתורה לא תלתה את הספירה בקרבן העומר עצמו, אלא רק ביום הראוי להקרבת הקרבן. קרבן שתי הלחם מתקיים ביום החמישים לספירת העומר ורק בבית המקדש ומקצירה של ארץ ישראל, ולכן ברור שלא שייך שהתורה תאמר עליו "חוקת עולם לדורותיכם" או "בכל מושבותיכם". אולם, על מצוות שביתה ממלאכה ביום החמישים לספירה כותבת התורה "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" ללמדנו שגם אם לא ספרו את העומר ולא הקריבו שתי הלחם, וגם בחו"ל שאי אפשר להביא משם חיטים לטחינה לצורך שתי הלחם, קיים איסור מלאכה ביום שהיה ראוי להיות יום החמישים מהקרבת קרבן העומר, כלומר ביום שהיה ראוי להיות מוקרב שתי הלחם.
בראש השנה אין סיבה לחשוב שזה יתקיים רק בארץ או רק בזמן בית המקדש, ולכן לא הוצרכה התורה לציין את המובן מאליו. לעומת זאת, ביום הכיפורים חלק גדול ממה שגורם לכפרה הוא עבודת הכהן הגדול, והייתי חושב שלכן אין מצוות עינוי או איסור מלאכה בחו"ל או שלא בזמן בית המקדש, והדגישה התורה במפורש שעינוי ושביתה ממלאכה ביום כיפור אינן מותנות בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כאן הגענו לדיון בנושא סוכות. שאלנו מדוע חילקה התורה את מצוות החג לשתי פיסקאות, מה שלא עשתה בשאר החגים. לעניות דעתי, התשובה פשוטה. כל החגים היו באמצע הרשימה ולכן כלל בהם גם מצוות שביתה וקורבנות המוסף וגם את המצווה הייחודית לכל חג. בגלל שסוכות הוא אחרון, היה צריך בסוף האיזכור של קרבנות המוסף לשים את פיסקת הסיכום לעניין הקרבנות, ולומר שאלו שנימנו היו כלל הימים שמקריבים בהם קרבנות מוסף ורק אחר כך לחזור לדון בשאר מצוותיו של חג הסוכות.
לגבי השאלה מדוע אוזכר גם בסוכות "חוקת עולם לדורותיכם" התשובה היא שאם נסתכל בפסוק שלפני כן, הרי שהתורה מצווה עלינו ליטול לולב בכל העולם רק ביום הראשון ואילו במקדש במשך כל שבעת הימים. כאן יכלתי לחשוב שאם אין בית המקדש ואין אפשרות ליטלו שם כל שבעת הימים, יתבטל החג לגמרי, ולכן ציינה התורה במפורש, שנטילת לולב ביום הראשון, ושביתה ממלאכה, וישיבה בסוכות שבעת ימים, איננה תלויה ביכולת ליטול לולב שבעה ימים במקדש.
לגבי השאלה מדוע הדגישה התורה שוב "בחודש השביעי תחוגו אותו", לאחר שהזכירה כבר פעמיים את מועד חג הסוכות, נראה לי לתרץ שדיברה התורה כנגד תקופה עתידית (לזמן התורה) שבה קם מלך רשע מסלף התורה, ושמו ירבעם, שדחה את חג הסוכות לחודש השמיני עקב פלפולי הבל. הדגישה התורה מראש, אל תטעו אחרי הרשע הזה! בחודש השביעי תחוגו אותו!
המורם מכל האמור שתורתנו, תורת הנצח, מכוונת לכל הדורות, ונותן התורה, ה' יתברך, לקח בחשבון את העתידות ונתן לנו במפורש בתוך הטקסט של התורה, הנחיות גם לזמן ירבעם בן נבט וגם לזמן היעדר המקדש.