אנחנו שעות אחרי אסון נורא, הלב כואב, העין דומעת, המחשבות רצות והמילים בקושי מסתדרות והיכולת לכתוב כמעט ולא קיימת. ניסיתי בכל זאת. באורך פלא ממש, לאחר שבחרתי עם עצמי באיזה פסוק / נושא להתמקד, נחשפתי לפירוש, שכאילו בה לענות לעצמי על המחשבות שרצות בראש, נגיע אליו בסוף.
במרכזה של פרשת "אמור" שנקרא השבת שני עניינים מרכזים : ציוויים המיועדים לכהנים בנוגע לטהרם וטומאתם וסוגיות נוספות והחצי השני של הפרשה עוסק במועדות ובחגים. הפרשה פותחת בציווי הנוגע
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא". (ויקרא כא, א-ד)
המהות של הציווי הראשון בפרשה הוא להזהיר את הכהנים שאסור להם להיטמא למת שהוא לא אחד משבע הקרובים המפורטים בפסוקים מעלה. למה התורה בוחרת להשתמש במונחים כמו "נפש" ו- "עמיו" ? מה העניין של העם לכאן ולמה דווקא שימוש במילה "נפש" ולא אדם או איש ?
רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר שמכאן לומדים שלכהנים אומנם אסור להיטמא למת שהוא לא אחד משבעה קרובים, אבל אם יש מת מצווה שאין מי שיקבור אותו, הרי שהכהן חייב להיטמא לו. כל עוד המת בתוך "עמו" ויש מי שמטפל בו, לכהן אסור להיטמא אליו, אחרת זו מצוותו :
"לא יטמא בעמיו- בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, יָצָא מֵת מִצְוָה". (שם)
הרלב"ג (1288-1344, צרפת) מסביר שההדגשה של "עמיו" היא ללמד שאין טומאת מת אצל הגויים ואין ציווי זה נוגע בו והוא גם מסביר מדוע התורה מצווה את הכהנים שלא להיטמא למת :
"לנפש לא יטמא בעמיו - מגיד שאין טמאת מת נוהגת בגוים כי לרחקם משלמות אנושי כמעט שלא נפקד מהם דבר בסבת המות יהיה בו תועלת לאדם במה שהוא אדם. והזהיר הכהנים מלהטמא במתים כאלו יאמר שהם ראוים שיתעבו הענינים החמריים אם לא מצד מה שבהם תועלת לצורה האנושית ולזה יהיו מתרחקים מלהטמא למת". (רלב"ג ביאור המילות, שם)
אנחנו מבינים שלכהנים אסור להיטמא למת במובן הכי פשוט של הציווי, אבל הציווי המיוחד הזה ואופן כתיבתו, בא ללמד אותנו עוד כמה דברים שהם הרבה מעבר לטומאת המת. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה (1801-1854, פולין), מחבר ספר "מי השילוח", מסביר שהציווי הזה נועד לשמור על הכהנים שלא ינוטרלו מתפקידם, שכן תפקידם הוא לתקן את המעשים בעם ישראל ולגרום למעשיהם של עם ישראל להיות רצויים בפני ה' ואם הכהן יהיה טמא, הרי שהוא לא יוכל לתקן את מעשיהם של ישראל ובכך הוא ימעל בתפקידם :
"אמר אל הכהנים וכו' לנפש לא יטמא בעמיו- כי הכהן נבחר שעל ידו יתוקנו וירצו כל מעשי ישראל לפני הקב"ה. ולכן הזהיר על טומאת מת, כי מת מורה על היפך מזה, כמו שנמצא באדם נפש רוח ונשמה, ושלימות לחיות הנפש, אינו רק כשיתחבר אל הרוח והנשמה....וכמו שימצא באדם כן הוא בכלל ישראל שהכהן הוא הראש לכלל ישראל והוא כמו המחשבה לנפש האדם כן הוא לכלל ואחריו כל ישראל במדרגות שונים זה למעלה מזה...לכן הזהיר שלא יטמא למת, לפי שהוא ממונה ויש בכחו לתקן כל המעשים שיעשו ישראל, ומת מורה על ההיפך כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו, והכהן מיוחד לתקן מעשי ישראל לבלתי ידח מהם נדח". (מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, אמור ג׳)
היום אין כהנים. יש מנהיגים אחרים, יש מובילים, יש תשתית מנהיגותית אחרת. התכלית שלנו היא תיקון המעשים והדרכים, קודם כל שלנו ועל ידי כך יתוקנו מחוזות נוספים בחברה. כולנו צריכים להיות בבחינת "הראש" להבין שאם נעשה - זה יקרה, אם לא נעשה - לא יקרה. האחריות שלנו.
בחיפוש אחר מקורות ראיתי פירוש יפיפיה המובא מתוך הספר "אור-תורה" של בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי (1745-1813, האיפריה הרוסית), מייסד חסידות חב"ד, המתנתק לגמרי מהציווי הפשוט על טומאת המת ומסביר שאדם שבוחר לחיות בתוך עמו, לפעול במסגרת הזאת ואם צריך גם להוכיח את הבריאות, אסור לו בתכלית האיסור להתגאות, להכניס עניינים אישיים ופניות אישיות, שכן בזה הוא מטמא את שליחותו עבור עמו :
"לנפש לא יטמא בעמיו" – אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו". (אור-תורה, עמ' מב)
העשייה שלנו חייבת להיות נקייה. נקייה. אם היא תהיה מטובלת ומעורבבת בדברים אחרים שאינם מגיעים מכוח השליחות, הכל יהיה טמא. טומאת הנפש היא הגאווה ואל לו לאדם לפעול בתוך עמו, בין ועם אחיו, מתוך גאווה או מתוך דאגה לעצמו או מתוך כל דבר אחר שהוא מרכזו.
"החתם סופר", הרב משה סופר (1762-1787, סלובקיה), הולך צעד קדימה ומסביר שתכלית הציווי היא לקרוא לכל מי שפועל בחברה, למנהיגים, לאלו שהם רודפי שלום ואוהבי שלום להילחם על כל נפש בעם ישראל ולנסות לעזור, לסייע, לתמוך :
"אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו יש לפרש בדרך רמז דהרי מדתו של אהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום ועל ידי זה מקרב את הבריות לתורה ....וזה אפשר שאמר כאן אמור אל הכהנים בני אהרן דהיינו שיעשו עובדא דאהרן שיהיה להם מידתו אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות לתורה וזה אפשר ג"כ לרמז במה שהזהיר גדולים על הקטנים קטן היינו במדותיו הטובים ושוב אמר שלא יטעו לסבור שאפילו במקום שיש לחוש שע"י קירוב הזה יקלקלו אחרים ג"כ יהי' אוהב שלום ומקרבו לכך מסיים ואמרת אליהם לנפש בשביל נפש אחת שאפשר שתוציא משם לא יטמא בעמיו לא יניח הוודאי שהם עמיו (שעושין מעשה עמו) לא יניחם בספק להתטמאות משום אפשרות שישיב אותו בתשובה". (שם).
אנחנו, כולנו, צריכים להילחם על כל נפש בעמנו. לא לוותר על אף אחד או אחת. פשוט אסור. גם אם זה נראה מורכב, קשה ומסוכן אנחנו צריכים להילחם על כולם, ביחד. לקחת אחריות על החברה שבה אנחנו חיים, לפעול גם עם קשה ולקרוא לאחדות.
כאמור, לאחר שבחרתי באיזה נושא, התחלתי כדרכי לחפש חומרים רלוונטיים. באופן פלא ומדהים, על אותו פסוק בדיוק, מביא בעל "מי השילוח" שכבר הזכרנו למעלה, דברים מדהימים שכל כך נוגעים לאירוע שעבר על כולנו, על כל עם ישראל אתמול בערב, כאילו מנסה לענות לי על שאלות שרצות בראש :
"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. כהן נקרא העובד ה' ורואה כי כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקרה רק בהשגחה מאת הש"י, ויודע כי רצון הש"י הוא רק להיטב לבריות. ולאדם כזה יוכל לבוא תרעומות כי יראה איזה מעשה ממדות דינו של הקב"ה. ...אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמים לזה יוכל לבוא תרעומות. ועל ידי זה מזהיר הקב"ה לכהנים היינו לעובדי ה', לנפש לא יטמא בעמיו, היינו שלא יהיה להם תרעומות על מדות דינו של הקב"ה כי טמא לנפש היינו תרעומות על הקב"ה. כי עיקר תרעומות המצוי בעולם נגד מדות הדין, הוא על ההפסד וההעדר הנמצא בעולם, כמבואר בזוה"ק".
אז אין תשובות ואנחנו מבינים שהכל מהקב"ה ומקבלים את הדין הקשה שנגזר על האומה הנהדרת הזאת והלוואי ונזכה לפעול לאיחוד החברה, לא לוותר על שום נפש ולפעול באופן נקי ומתוך קדושה וטהרה. אמן.
שנזכה. שבת שלום.
=
הדברים יהיו לעילוי נשמת 45 ההרוגים באירוע המחריד ולרפואת עשרות הפצועים המאושפזים בבית החולים. אמן.