באופן מפתיע, הציווי על ארבעת המינים מופיע אך ורק בפרשתנו. מה פשרה ומטרתה של מצווה זו? וורט ידוע, שמופיע בויקרא רבה (פרשה ל', י"ב) משייך כל מין לאדם אחר בישראל, והאיגוד של ארבעת המינים מסמל את איחודם של ישראל. עם זאת, מעטים יודעים שבאותו מדרש מופיעים עוד כמה דימויים ומשלים. אחד המעניינים שבהם הוא המדרש שלפנינו:
פרי עץ הדר – זה אברהם שהדרו הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה שנאמר (בראשית כד) "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", וכתיב (ויקרא יט) "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן",
כפות תמרים – זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח,
וענף עץ עבות – זה יעקב מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים,
וערבי נחל – זה יוסף מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו,
דבר אחר: פרי עץ הדר – זו שרה שהידרה הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה שנא' (בראשית יח) "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים",
כפות תמרים – זו רבקה מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע,
וענף עץ עבות – זו לאה מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים,
וערבי נחל – זה רחל מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.
(ויקרא רבה (וילנא) אמור, פרשה ל, י)
בשני חלקי המדרש מקבילים כל מין של ארבעת המינים לאבות או אימהות האומה. אברהם ושרה, ש"מהודרים" בשיבה טובה, מושווים לפרי עץ הדר; יצחק ורבקה נמשלים לכפות תמרים (אך כל אחד מסיבה אחרת); יעקב ולאה מרובי הילדים מושווים להדס שמלא בעלים; ורחל ויוסף מושווים לערבה שקמלה במהירות יחסית.
ההשוואה המדרשית הזו אינה מובנת, ושאלות רבות עולות מכאן – דרך ההשוואה בין המשל לנמשל אינו ברור ולא אינטואיטיבי. בנוסף, האם יש הבדל מהותי בין ההשוואה לאבות לבין ההשוואה לאימהות? ומדוע, למשל, המדרש מביא פסוקים שונים כדי ללמד אותנו על הזקנה של אברהם והזקנה של שרה? ומכאן גם לשאלת המהות – מה מדרש זה מבקש ללמד אותנו? מדרש זה לא ברור הן בתוכנו הן בלשונו, וכדי לפצח אותו צריך לעבוד לאט ובזהירות.
כאשר בוחנים את ההשוואות השונות, עולה נושא נוסף שמקשר בין הדברים. הדרך בה מציגים את הדמויות מבליטה את הנושא של חיים, מוות והמשכיות. אברהם ושרה מייצגים אורך ימים, בעוד רחל ויוסף מסמלים מוות בטרם עת של האח הצעיר. יעקב ולאה מבטאים את ההמשכיות ה"טובה", לעומת רבקה שיש פגם בצאצאיה, ויצחק שמעשה העקידה קוטע את ההמשכיות שמובטחת לאברהם ("כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" – בראשית כא, יז).
לא רק זאת – נראה שאותם מושגים שנמצאים אצל האבות ואצל האימהות מציגים "נרטיב" שונה. ה"זקנה" של אברהם נלמדת מהפסוק האופטימי "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א); לעומת הפסוק של שרה שמדגיש: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (שם יח, יא). ריבוי הילדים בהקשר של יעקב מבליט את הצאצאים בהקשר החיובי, שנים עשר שבטי ישראל; אך מנקודת מבטה של לאה, כמעט כל ילד מבטא מאבק על תשומת ליבו ואהבתו של יעקב (נקודה זו מתבלטת מתוך שמות ילדיה). רחל מתה בדרך, מתוך לידת ילדה השני, לעומת יוסף שמת בשלווה, לאחר שהתפייס עם אחיו וראה בני שילשים. ראו בכמה דרכים אפשר לספר את קורות עמינו!
חג הסוכות הוא חג חקלאי. אנו מכירים בארעיות שלנו ובתלות שלנו בחסדי שמיים. מתוך עיון זה, נראה שהמדרש מדגיש היבט חקלאי נוסף, והוא המחזוריות שבטבע, שמשתקפת גם בחיינו. הטבע פורח ונובל, מייצר נטיעות חדשות לצד פירות ביאושים. יש מינים, כמו האתרוג, שחיים בשיבה טובה, לעומת ערבות שמתייבשות תוך יומיים. יש צמחים בעלי פירות טובים יותר וטובים פחות. והיבט זה משתקף גם בחיינו – ישנם חיים ארוכים וטובים, וחיים מעטים ורעים. ילדינו יכולים ללכת בדרך הישרה או לסטות ממנה. אלה החיים.
לצד זאת, נראה שהמבט הכפול מלמד אותנו שאפשר לבחור איך להתבונן על תובנה יסודית זו בחיינו. אפשר לחיות בשיבה טובה אך לא להיות מרוצה, וגם מוות "צעיר" יכול להיעשות מתוך מקום של השלמה. ולעיתים, הדרך בה נבחר לספר את סיפור חיינו יקרין על הדרך בה אנו תופסים את עצמינו ואת עולמנו.
והיבט זה בחיינו אינו עומד בפני עצמו. המדרש מבליט את רעיון המחזוריות בעזרת אבות ואימהות האומה, ומשקף תובנה זו גם במובנו ההיסטורי. אנו מי שהננו לאור חיי אבותינו, בחירותיהם וקורותיהם. היסטוריה זו גדושה בשמחה ותקווה, לצד טרגדיה ואכזבה. גם את ההיסטוריה עצמה ניתן לספר באופנים שונים ומגוונים. אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים.
סיפורו של עמינו מכיל את כל הסיפורים האישיים הללו, ואחדותנו מתבטאת בתשומת הלב לסיפורים השונים שמרכיבים אותנו. החיים, המוות וההמשכיות של העם – גם הם עוברים במסלולים רבים ושונים. וכולם מאוגדים יחדיו.