פרשת אמור: על הכפרה

יום הכיפורים שמצויין בפרשת השבוע, מתאר יום של כפרה, כשהאדם עצמו נותר פאסיבי. משה מאיר מתאר את הפער שבין התיאור בפרשה לזה שבמשנה, ומסביר בעזרת אהרון אפלפלד את המסע שעוברים בדרך לכפרה

חדשות כיפה משה מאיר 28/04/21 21:37 טז באייר התשפא

פרשת אמור: על הכפרה
תפילה2, צילום: shutterstock

בפרשת המועדות שבפרשתנו, מופיע יום הכיפורים. כך הוא מתואר:

יוֹם כִּפֻּרִים הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. [ויקרא כ"ג כ"ח]

פשוטו של מקרא אומר, יש יום אחד בשנה שהוא מכפר על חטאת האדם. היום אקטיבי, והאדם פסיבי. היום מכפר - או ריבונו של עולם מכפר ביום, והאדם מתכפר. פער גדול יש בין הדיבר הזה, ובין המשנה החותמת את מסכת יום הכיפורים:

האומר 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב',

אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

'אחטא ויום הכפורים מכפר'

אין יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום

יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחברו

אין יום הכפורים מכפר

עד שירצה חברו.

[יומא ח' ט']

כאן, בזירת העברות שבין אדם לחברו, האדם הוא האקטיבי, היוזם, הפועל. הפילוסוף הרמן כהן חשב, כי כאן, בפרשה הזאת, אנחנו עדים ליצירת האדם כיחיד. יחיד שאינו יכול להסתמך על אחר או אחרים, גורלו וחייו תלויים בו עצמו, בעבודתו ופעילותו. כך חשב גם ההולך בדרכו - הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. את חלקו השני של חיבורו 'איש ההלכה' הקדיש לתשובה, הוא קרא לו בשם 'כוח היוצר שבו'.

הפילוסופיה בכלל והאתיקה בפרט, לא מגיעות אל היחיד. הפילוסופיה מעצם טבעה כהמשגה כלומר כהכללה, והאתיקה ותורת המשפט הנגזרת ממנה - בחוקקה חוקים החלים על הקבוצה כולה וממנה על הפרטים החברים בה. הכפרה מתייחסת לאדם הפרטי, לחטא המסוים שלו, לנפגע המסוים ממנו. כאן, במרחב הקטן שבין אדם לחבר שלו, היא פועלת. גם בחטא וגם בכפרה הזאת, בא לידי ביטוי האיש היחיד בעל השם הפרטי.

בספרו 'עד חוד הצער', מתאר אהרון אפלפלד - אדם שאהבתי ואני מתגעגע אליו ואל חוכמתו - נער המצטרף בתקופת השואה לחבורת לוחמים נגד הגרמנים. מסעותיהם ואימוניהם הם מסע רוחני של שינוי האדם והתפתחותו. וכך - בין השאר - הוא כותב:

מאז שהצטרפתי אל הלוחמים השתניתי ללא הכר. המפקד מבטיח לנו שאם נתאמץ, נתמיד באימונים, נדייק במילוי פקודות, נהיה בסוף המסלול לוחמים...

רק לפני שנה ישבתי על ספסל הלימודים, צעיר בער קומה ממוצעת, מרכיב משקפיים, ועד לשנת הלימוד האחרונה מצטיין בלימודים. על השנה האחרונה, שבה הסתבכתי בסתירות רבות, איני רוצה לדבר עכשיו. יש להניח כי בבוא היום יצטללו הדברים, אך זאת אומר, הורי כאבו מאוד את הירידה שלי בלימודים. כל שנותיי בגימנסיה הזהירו בתעודות שלי ציונים מעולים, הייתי גאוותם של הורי, ולפתע סטו חיי ממסלולם ושמחתם השקטה הפכה לחרפה...

עכשיו הם רחוקים ממני ואני כאן. לפעמים נדמה לי שכל שאירע לי בחודשים האחרונים אינו אלא ביעות שעתיד להתפענח. אני ללא ספק אצא אשם, משום כך אני משתדל מאוד למלא את הפקודות ולהיות לוחם ללא רבב...

התבוננתי במים ולהפתעתי לא זיהיתי עצמי: פני מלאו וסמקו וכתפי התרחבו. במעיל איכרים העשוי מעורות כבשים אני דומה יותר לאיכר צעיר מלתלמיד גימנסיה. גם הידיים התקשחו. זריזותי הקודמת אבדה לי, זריזות אחרת מדריכה את רגלי. אני מכופף פחים וברזלים, שובר מוטות, חופר עמדה תוך דקות. אני מסופק אם הורי יזהו אותי, ואם יזהו אותי מה תהיה תגובתם...

אני לא מתלונן, אני מקבל את הקשיים כחובה וככפרת עוונות. האימונים , והוא אינו רחוק, נהיה יצורי יער והעצים והשיחים יעטפו אותנו באדרת רחבה וחמה. [עמ' 7 - 8].

מתואר כאן מסע של שינוי, מסע מאשמה אל הכפרה. אבל הוא מסע של התקשחות, של פרימת הלבטים והגעה לקיום חייתי פשוט ומציית לפקודות. לעומת זאת מסע הכפרה של הכיפורים, הוא מסע מהכללי המושגי והקשיח, אל האישי, החוטא והמדבר עם מי שנפגע ממנו. להיות יחיד, זה להיות ביחד. לדבר עם האחר, להקשיב לו. להבין את הפערים שבין אדם לחברו, פערים העלולים לצמוח לכדי פגיעה וחטא שבין אדם לחברו. אפשר לומר שזה מסע הפוך מהמסע שמתאר אפלפלד: מחייל שהוא חלק מקבוצת החיילים, אל תלמיד הגימנסיה מרכיב המשקפיים החותר להצטיין בלימודיו וחי בין קוטבי סתירות הקיום האנושי.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן