(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (פרק כא)
בעקבות הכפילות של האמירה, "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ", דרשו חז"ל (ויקרא רבה, פרשה כו) שיש הבדל בין העליונים לתחתונים, בין מלאכים לבני אדם. "העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת דייה להם, שנאמר (דניאל ד, יד) 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא'; אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם'".
העליונים אינם זקוקים ליותר מאשר אמירה אחת, אבל התחתונים הלוואי ששתי אמירות יספיקו להם! הגורם להבדל זה בין עליונים לתחתונים הוא יצר הרע המצוי אצל התחתונים ואינו מצוי אצל העליונים.
בעקבות דברי המדרש מבאר ה"שם משמואל" הבדל זה שבין עליונים לתחתונים ואת תפקידן של שתי האמירות הנצרכות לבני האדם; כך הוא כותב (שנת תרע"ד):
"הנה כתיב (ויקרא טז, יט) "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ", וברש"י: וטהרו ממה שעבר, וקדשו לעתיד יבוא, עד כאן. והיינו כי אין ענין קדושה אלקית שורה אלא במקום הראוי לה, ועל כן קודם הקדושה צריכין לטהרה לסלק הדברים הבלתי ראויים ואחר כך שורה הקדושה האלקית, ועל כן טהרה היא לעולם ממה שעבר היינו לסלק הבלתי ראוי שהיה מכבר, אבל קדושה היא שתשרה בו קדושה אלקית שייך רק לעתיד לבוא. ועל כן התחתונים שיצר הרע מצוי בהם וצריכין לסלקו מקודם ליתן מקום לקדושה שתשרה צריכין לשתי אמירות, אמירה ראשונה לטהרה, היינו סילוק היצר הרע שדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא ע"א) שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאינו מניח לדבר קדושה ליכנס ללב, ואח"כ אמירה שניה לקדושה היינו להכניס בלב הארה קדושה, אבל העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם די באמירה אחת לקדושה".
העליונים אין להם כל מניעה להגיע לקדושה כיון שאין יצר הרע מצוי בהם, ולכן די להם באמירה אחת בכדי להגיע לקדושה. אבל התחתונים אינם יכולים להגיע לקדושה על ידי אמירה אחת "כי אין ענין קדושה אלקית שורה אלא במקום הראוי לה", ויצר הרע המצוי בהם "אינו מניח לדבר קדושה ליכנס ללב". כדי להכשיר את המקום שיהיה ראוי לקדושה נצרכת קודם לכן טהרה. הטהרה מן העבר תאפשר לקדושה לשרות באדם בעתיד.
זהו תפקידן של שתי האמירות הנצרכות לאדם, האחת – לטהרה, לסילוק היצר הרע; והשניה – לקדושה – "להכניס בלב הארה קדושה".
כדרכו, קושר ה"שם משמואל" את הדברים גם לשבת:
"ולפי האמור יש לפרש "זכור ושמור" דשבת, שהם לעומת שתי האמירות, "שמור" הוא מצות לא תעשה והוא טהרה ממה שנדבק בו בששת ימי המעשה, ו"זכור" הוא מצות עשה וזה קדושה".
הכפילות שיש בשבת, זכור ושמור, נועדה בדיוק לאותה מטרה שנועדו שתי האמירות הנצרכות לאדם. על ידי שאדם נטהר "ממה שנדבק בו בששת ימי המעשה", אז הוא זוכה לקדושה.