חדשות כיפה

מקדש ישראל והזמנים

מהיכן כוחם של ישראל לקדש זמנים ומהי החשביות של הזמן?

"אלה מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי" - נשאלת השאלה למה נכתב "אתם" חסר? דבר זה בכדי לאפשר לנו לקרא "אַתֶם" במקום "אוֹתם", דבר זה בא ללמדנו שהקב"ה נתן לנו את הכח לקדש זמן מסויים על פני זמן אחר. הציווי של הקב"ה הוא שאת המועדים אנו נקבע, ונקרא להם מועד.
מועד, היינו זמן של מפגש בין הקב"ה וישראל, וזאת אומרת שאע"פ שמועדי השם מן התורה הם דוקא אלו שפרסמם הכתוב, ניתן כח לישראל לקבוע את תאריך המועדים הללו והקב"ה, כביכול, בא לפגישה בתאריך שקבע הבית דין הגדול של ישראל. יתירה מזו, מאותו כח עצמו ניתנה לישראל היכולת לקבוע מועדים חדשים אשר תוקפם אמנם נובע מהמועדים המפורשים במקרא אבל מהותם שייכת דוקא לתקופה של אחרי המקרא.
מועד שלא נקבע ע"י ישראל איננו מועד. להשריש דבר זה בתודעת הציבור, גדולים וקטנים כאחד, הכריח רבן גמליאל את רבי יהושע לבא אליו במקלו ובתרמילו ביום אשר לפי חישובו של רבי יהושע חל בו יוה"כ. היות ולא קידשו ישראל את אותו הזמן, לא היה זה יוה"כ כלל, אע"פ שלרבי יהושע ודאי היתה התחושה שכבר הגיע זמן יוה"כ. מכאן גם שלא הרגש הסובייקטיבי "הדתי" קובע דבר אלא החלטות משפטיות של המוסדות המוסמכים של העם אשר בתור שכאלו משותפות לכלל ישראל באופן אובייקטיבי.
מכח מה ניתן לישראל האפשרות לקבוע אימתי יהיה המועד?
הנה בברכת הזמנים אנו חותמים: "ברוך אתה ד' מקדש ישראל והזמנים" (ואם שבת הוא אומרים כידוע: מקדש השבת ישראל והזמנים). והרי ידוע שאין חותמים ברכה על שני עניינים, שהרי אין עושין מצוות חבילות חבילות. איך משתפים כאן שנים או שלושה ענינים שהם לכתחילה שונים אלו מאלו? אלא עלינו להבין שאין כאן לאמתו של דבר שני עניינים נפרדים, אלא עניין אחד בלבד, המתבטא בבחינות שונות בהתאם למציאות המיוחדת לכל אחד מן הגורמים. המהות של ישראל במישור הזמן נקרא "מועד" והמהות של המועד במישור האנושות נקרא "ישראל". וקדושת שניהם מושרשת בשבת. אבל הבחינה הפנימית של ישראל קודמת לזו של הזמנים כי הבחינה של הזמן באה לשמש את האדם ולא האדם לשמש את הזמן. מסיבה זו אין חטא חמור מביטול זמן וההגדרה המעשית של עבד היא "מי שזמנו אינו שייך לו" (ולכן פטור הוא ממצוות עשה שהזמן גרמא היות ואינו שולט בזמן אלא תלוי הוא מבחינה זו בזולתו). לכן בנוסח הברכה ישראל קודמים לזמנים.
קדושתו של זמן מסויים הוא פועל יוצא מקדושתם של ישראל, שהרי הזמן הוא דבר יחסי ומשתנה ביחס לדרך הסתכלותנו על הארועים במציאות.
וכפי שאומר השפת אמת שלכל אחד משלושת המועדים שהם בבחינת תורה שבכתב, ישנם מועדים שהם הארה שלהם בבחינת תורה שבע"פ.
מוטלת עלינו המשימה, ע"י כשרונותנו ויכלתנו, לזהות בבחינת "ובני יששכר ידעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל", את הארועים בהיסתוריה, המיישמים במציאות את כוונת "מועדי ד'" ולהשכיל לקדש אותם "במועדם", להפוך את המציאות הניסית האידאלית בחינת תורה שבכתב למציאות ממשית בחינת לתקן עולם במלכות שד"י, בחינת תורה שבע"פ.
וזוהי הסיבה שישנה הדרגה בפסוק: "אלה מועדי ד' מקראי קדש אשר תקראו אֹתם במועדם", "מועדי ד'" - בחינת האידיאל, "אשר תקראו אֹתם/אַתֶם" האחריות לכך היא עליכם, "במועדם" - בהופעתם הממשית בהיסתוריה.
וכדי שלא נרתע מאחריותנו היות ואך בנו תלוי הדבר, אומרת הגמ': שלש פעמים מופיע בפרשת המועדים "אתם", "אתם", "אתם", ללמדנו אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין.
וכפי שאנו יכולים לראות, קידש ישראל את הזמן ע"י קביעת חנוכה כהארה לסוכות, את פורים כהארה לשבועות וברוך ד' שבימנו זכינו להארה מחג הפסח ביום העצמאות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

משה ליאון עם חגית משה צילום: יח"צ

הסרוגים הכריעו את המערכה הירושלמית

קרא עוד