פרשת אחרי מות עוסקת ברובה במעשים אותם דורשים מעם ישראל שלא לעשות על מנת שארץ ישראל, לא תקיא אותנו מתוכה, כתגובה טבעית, כפי שרואים בגוף האדם, לעצם זר הנמצא בקרבו, כפי שיעיד עם ישראל על עצמו במידה ולא ישמור על הדרכות אלו.
דרישות אלו הנמצאות בפרשתנו, באות לאחר פתיחה העוסקת בבני אהרן, שבאה להחזיר אותנו אל בניין עם ישראל לאחר המשבר של פרשת שמיני; ולאחר שעסקנו בכללות עם ישראל ואורייתא במחצית הראשונה של ספר ויקרא, נמשכים הפרטים השייכים ליחידים במחצית השניה של הספר ולאחר משבר בני אהרן חוזרים אנו אל הסדר כנ"ל. ולאחר אורו הכללי של יוהכ"פ נמשכים אנו בזרם חייה של האומה לדורותיה בטהרת המשפחה.
באה הפרשה ופותחת בתורת עבודת הקודש שבעזרתה יתרוממו ישראל וישובו למעלתם, שנעכרה ע"י המציאות החמרית שבכל יום ויום, בחידוש הברית של ישראל עם בוראו, ע"י הבנת מקומו בעולמו. וממשיכה הפרשה באזהרה מפני האפשרות של הנפילה לחיי דת פולחניים בלבד, שאינם מקיפים את כלל מציאותו של האדם בעולמו, ע"י יצריו הטבעיים של האדם והליכה אחרי תאוותיו הגופניות ללא רסן, כמעשה בהמה. משום הכי בא כאן איסור הדם המהווה את הנפש והמסכן בהשתעבדות ליצר. ומסיימת הפרשה בכלל ענייני הצניעות שהן אבן יסוד להצלחת בניין האומה מבחינה אישית ולאומית, כסדרה אב לבן למשפחותם "מה טבו אהליך יעקב".
הנביא בהפטרה בא ומתאר את ימיה האחרונים של יהודה, המצטיירת כמושחתת בכל שטחי החיים, האישיים והציבוריים, כניגוד גמור לכל מה שנצטוינו לשמור בפרשת השבוע. הן שחיתות בחיי המשפחה, אנוכיות והליכה אחרי תאוות ההנאה ואלימות המגיעה לכדי שפיכות דמים. על כן התוצאה היחידה האפשרית והיא: "והפיצותי אותך בגויים וזריתיך בארצות והתמותי טומאתך ממך". אין אפשרות אחרת אם לא נשמר מהליכה בדרכי הגויים ומקיום האזהרות שבאות בפרשה, לא תהיה ברירה אלא הארץ תקיא אותנו ממנה כמתואר בהפטרה. ולאחר היותנו בכור ההיתוך של הגולה, לאחר שיוסרו הסיגים שמנעו את חיבורנו המוחלט לאלקינו, יוחזרו בני ישראל לארץ ואל תוך ירושלים כפי שזוכים אנו ורואים בימינו את עם ישראל השב לארצו.
ומוזהרים אנו לשמור ולעשות את כל דברי תורתך; וזאת לא רק בקיום המצוות המעשיות שבין אדם למקום ככינוייו של הקב"ה אלא גם ואולי אף ראשית לכל ובעיקר במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום ככינוי לארץ ישראל. ואל לנו לפספס את ההזדמנות שנתנה לנו לגאולה (כפי שבא לידי ביטוי בקריאת שיר השירים בשבת חול המועד פסח, המהווה את הגאולה הראשונה ואבטיפוס לכלל הגאולות; לומר לך את הסכנה הטמונה בכל הגאולות שלא ישובו ישראל לארץ ישראל מכל מיני סיבות ותואנות ויפספסו את ההזדמנות של המפגש עם הקב"ה. ואולם מפגש זה אינו מסתיים בפספוס גמור משום שהינו מגיע לידי תכלית ומפגש בחג השבועות שאליו אנו סופרים בימי הספירה במפגש שבין בועז ורות המביא ללידת דוד המלך משיח צדקנו) אלא נמשיך בבניין מדינתנו וחברה מתוקנת ומוסרית שתהווה בסיס ויסוד לגאולת ישראל השלימה.