פרשת אחרי מות מחברת אותנו לפרשת שמיני הקודמת, מדלגת על פרשיות תזריע ומצורע שביניהן. בפרשת שמיני סופר:
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
שם בפרשת שמיני, לאחר תום תיאור האירוע, מופיע הצו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד-מֹשֶׁה.
אצלנו בפרשת אחרי נאמר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.
התבוננות בפרשיות מורה, יש כמה מערכים סיבתיים שנרקמים סביב האירוע הקשה והמפחיד של מות בני אהרון.
המערך הסיבתי הראשון
הצו מורה - לא לשתות יין ושכר עם הביאה לאוהל מועד. לכאורה הצו מונח ליד פרשת מות בני אהרון, אבל התודעה נוטה ליצור קשה סיבתי ביניהם: בגלל שבני אהרון נכנסו שתויי יין ושכר לאוהל מועד, הם הקריבו אש זרה, ולכן יצאה אש ושרפה אותם.
כאן באה לידי ביטוי הטעייה רווחת של התודעה, הנטייה לייחס לסמוך יחס סיבתי. צריך לזכור שזאת אפשרות ופרשנות. יכול להיות אחרת. יכול להיות שבני אהרון היו צלולים ובהירים וחדים כשהכריעו להביא אש זרה. ויכול להיות שאכן הם היו שתויי יין ובשכרותם ומתוך שכרותם הביאו את האש הזרה.
המערך הסיבתי השני והשלישי
כללתי יחד את שני המערכים, מפני שיש שתי אפשרויות לקרוא את הפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.
האפשרות האחת: הפסוק הראשון הוא הרקע. הדיבור היה אחרי מות שני בני אהרון. הפסוק השני הוא התוכן: '...ואל יבוא בכל עת אל הקודש...'. חולשתה של האפשרות הזאת, היא שחלק הפסוק השני - 'ויאמר ה' אל משה...' - מיותר. אפשר לחשוב על מקור אלטרנטיבי בו כתוב: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ, ולא יבואו אהרון ובניו בכל עת אל הקודש...'
מכאן נפתחת אפשרות קריאה שנייה: הפסוק הראשון סגור בתוך עצמו: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ.' הפסוק השני מתחיל דיבר חדש ונפרד: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ'. אני בוחר באפשרות השניה.
המערך הסיבתי השני
'וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ.'
כל מה שאנחנו יודעים זה את התיאור 'בְּקָרְבָתָם'. התיאור רך, מורה על קרבה. לא ידוע מה אמר אלוהים, יש דברים שאל לשומע לשמוע. כאן מסופר סיפור אחר. לא סיפור של אש זרה, לא סיפור של שתיית יין ושכר, סיפור עדין של התקרבות. הקרבה מונחת לצד האש ששרפה, ומערך סיבתי מסתורי מקשר ביניהם.
המערך הסיבתי השלישי
מערך זה מורה כי בזאת יבוא אהרון אל הקודש, בפר לחטאת ואיל לעולה. מבני ישראל הוא לוקח שני שעירי חטאת ואיל לעולה. על שני השעירים הוא מטיל גורלות - אחד לה' ואחד לעזאזל. אלה הן העובדות. הלב והראש נעים בתנועות פרשניות, לתת פשר לסיפור השעירים המוזר. מה המשמעות של קרבן לעזאזל? למה הבחירה היא על פי גורל?
המוני אפשרויות אפשריות, ועל כל פרשן להיות מודע כי דבריו הם השערה ולא עובדה. על רקע זה אכתוב לכם את השערתי שלי.שני המערכים הראשונים הציגו מבנה של סיבה ותוצאה: הכניסה למשכן שתויי יין, הובילה להקרבת אש זרה. או - ההתקרבות, הובילה לשריפה. מתבונן מבחוץ רואה את שני המערכים ושואל: מה האמת? מכיוון שאלה ואלה דברי אלוהים חיים, הוא נאלץ לשנות את מבנה תודעתו ולהכיר שאין אמת יש השערות. המערך השלישי מפנים את תבנית ההשערה. לא צריך לצאת ממנו כדי להבין שיש עוד אפשרויות להסביר את העובדה שהתרחשה. יש שתי פרשנויות להתרחשות, או שהיא היתה מכוונת לשמים, או שהיא היתה מכוונת לעזאזל. הגורל מדגיש את ההימור הפרשני, את חוסר היכולת לקבוע - זאת האמת. אף אחד לא יכול להכריע, אפילו לא עושי הפעולה עצמם, ואפילו לא ריבונו של עולם. יש קושיות מהחלל הפנוי [כלשונו של רבי נחמן מברסלב] שבאמת אין אמת ביחס לפרשנותם.
כולנו בני אהרון. כולנו עושים פעולות הניתנות לפרשנויות שונות. אפשר לפרש אותנו לכף זכות ואפשר לפרש אותנו לכף חובה. אין לנו אלא לקחת אחריות על פעולותינו, ולהיות פתוחים לפרשנויות השונות שיפרשו אותנו.
ד"ר משה מאיר עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים