בעיני רבים, חמשה עשר לחודש אב (ט"ו באב) הוא חג האהבה. המקור לכך הוא הסיפור במשנה (תענית ד, ח) שבט"ו באב רקדו בנות ירושלים בכרמים לעיני הבחורים וחיפשו חתנים.
פחות ידוע המשך המשנה - שגם ביום הכיפורים רקדו הבנות. עובדה זו נשכחה אולי משום שיום הכיפורים כבר עמוס באירועים רבי עצמה ורבי משמעות - צום, כפרה ועבודת הכוהנים בבית המקדש באותו יום, כפי שמתואר בפרשת אחרי מות. אולם מהמשנה מתברר שריקוד הבנות אינו שולי ליתר אירועי היום, שהרי הריקודים הם הם הביטוי ש'לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל...ּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים'. מה סודו של הריקוד? למה הוא דווקא מבטא את השמחה המיוחדת של יום הכיפורים?
יום הכיפורים הוא היום היחיד שהאדם הורשה להיכנס בו 'לפני ולפנים', למקום הקדוש ביותר בבית המקדש - קודש הקודשים. בלב קודש הקודשים שוכן ארון הברית ועליו שני הכרובים, וביום הכיפורים האלוהות מתגלה ביניהם בענן. מסופר בתלמוד שהכרובים היו מחובקים כאיש ואישה כדי להראות שהחיבה בין אלוהים לישראל משולה לאהבתם של איש ואישה (בבלי, יומא נד ע"א). עוד מסופר ששני הבדים של הארון (מוטות העץ שהיו מחוברים לצדי הארון) בלטו החוצה מקודש הקדשים ויצרו בפרוכות שתי בליטות שהיו 'כשני דדי אישה' (שם). כשהתלמוד בא להסביר את פשר הדבר הוא מביא את הפסוק משיר השירים 'צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין'. (שיר השירים א, יג). כלומר כניסתו של הכוהן הגדול - שדמותו מייצגת את העם כולו - לקודש הקודשים, משולה להתייחדות אינטימית בין שני אהובים. עניין זה הוא לב לבו של שיר השירים, הממשיל באופן ציורי ביותר את היחסים בין אלוהים לישראל ליחסים רומנטיים שבין הדוד לרעייתו.
אפשר שנוכל ללמוד מכך על פשרו של המחול שחוללו הבנות. מתברר שיש בו הרבה יותר מניסיון לפתור את בעיית הרווקות. כדי להעמיק בדבר נעיין בסיפור במשנה:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ?...(משנה, תענית ד, ח).
בגדי הלבן שלבשו המחוללות הם כבגדי הלבן שלבש כוהן גדול בעת כניסתו לקודש הקודשים. הלכה במשנה אגדתית זו, 'כל הכלים (=בגדים) טעונים טבילה', אף מחזקת את הקשר של מחולות הבנות לעולם המקדש ולטהרה החמורה הנהוגה בו. מכל זה נראה שהריקודים מכוונים לאלוהים. כלומר כשם הכהן נפגש עם אלוהים על ידי פולחן המקדש, כך הנשים באות לפניו בריקוד.
מה אפוא מבטא הריקוד? בהמשך המשנה דורשת את הפסוק משיר השירים שמדבר על יום החתונה, יום שמחה, ורואה בו משל לבניין המקדש ולמתן תורה:
וְכֵן הוּא אוֹמֵר, "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (שם)
אם כן מחול הבנות הוא מימוש הפסוק בשיר השירים על שמחת הלב ועל יום החתונה, כאשר את השמחה וחתונה המשנה קושרת למקדש ולמתן תורה. מה פשר הדבר? ידידי אמנון דוקוב מציין שסיפור המחולות רווי אסוציאציות לשיר השירים, ובראש ובראשונה התיאור של הבנות כ"בנות ירושלים", מקום הריקודים - הכרמים, וכמו במשנה גם בשיר השירים הדוד מכונה 'בחור' (ה, טז). בשיר השירים בנות ירושלים משמשות שושבינות המתווכות בין הדוד לרעיה, ומכאן דוקוב מסיק: 'המחולות הם מעין המחזה ומימוש של פסוקי שיר השירים - התעוררות נשית של בנות ירושלים על מנת לרענן ולחדש את הקשר בין הדוד לרעיה. דווקא ביום שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, היו יוצאות בנות ירושלים לשיר את שיר האהבה של כנסת ישראל לדודה'. לי נראה שיש ממד שהבנות אינן רק 'שושבניות',שחקניות המשנה, אלא הן בעצמן מייצגות את הרעיה כאשר הן מציגות עצמן ככלות לבושות בגדי לבן. בגדי לבן שהם גם מקבילים לבגדי כוהן הגדול שנכנס לפני ולפנים.
חוויה מתקנת
המשנה מסבירה 'יום חתונתו' בפסוק בשיר השירים מוסב על מתן תורה. פירוש זה משקף את התפיסה שמתן תורה היה בבחינת ברית נישואין בין אלוהים לישראל. אולם לדימוי היפה הזה יש צד אפל - שאם כך, חטא העגל כמוהו ככלה הנואפת מתחת לחופתה (מדרש שיר השירים רבה פרשה ח). מכאן נוכל לגלות עוד רובד של משמעות בריקוד הבנות ביום הכיפורים. בעקבות חטא העגל משה שובר את הלוחות, אירוע שנמנה בין האירועים הרעים שאירעו לישראל בשבעה עשר בתמוז (משנה תענית ד, ו). ואילו התיקון לשבר, הורדת הלוחות השניים, אירע ביום הכיפורים! התלמוד מסביר מדוע לא היו לישראל ימים טובים כיום הכיפורים: 'משום דאית [שיש] בו סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל ע"ב).
עכשיו מובן פשר המחול של הבנות. שבירת הלוחות הייתה שבר במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, ואילו מתן הלוחות השניים ביום הכיפורים הוא החוויה המתקנת. ריקוד הבנות בכרמים מייצג את הזוגיות המחודשת של הרעיה ודודה, של הכלה ואהובה.
אבל יש בריקוד אף יותר מכך. כאשר משה מזדעזע מהמראה שנגלה לנגד עיניו הוא מציין את ה'מחולת' סביב האליל החדש: "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר' (שמות לב, יט). ריקוד הבנות מלפני האלוהים הוא התיקון לריקוד שרקדו ישראל לפני עגל הזהב.
איש אישה והשכינה שביניהם
לריקוד הבנות יש גם משמעות ארצית - חיפוש אחר חתן, כפי שמפורש במשנה. אולם הקרבה ואהבה בשני המשמעית של הריקוד קשורות זו לזו. שיר השירים מלמד לא רק על יחסנו לעולם של מעלה אבל גם על המציאות על פני הארץ. רבי עקיבא, שהילל את שיר השירים וכינה אותו קודש קדשים (משנה, ידים ג, ה) הוא שאמר 'איש ואשה זכו שכינה ביניהם (בבלי, סוטה יז ע"א). הדימוי של איש ואישה אינו רק מטפורה ליחסי אלוהים ואדם, אלא המפגש עם האלוהות נמצא במערכת היחסים בין בני אדם.
מחול הבנות ביום הכיפורים מעורר את האהבה הארצית ואת האהבה השמימית, ואפשר ללמוד ממנו על נשים על נשיות ביהדות כמו על ישראל ועל אלוהים ועל היחסים שביניהם.