במוקד הכניסה לקודש הקודשים לאחר מות בני אהרון, עומדים שני השעירים:
ז וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.
הניגוד שבין אחד לה ואחד לעזאזל, יוצר תחושה שעזאזל מסמן עולם הפוך לעולמו של ריבונו של עולם. עולם שֵדִי, עולם רע, מעין הטרמה לסטרא אחרא לצד האחר של המציאות אותו תיארו המקובלים. מבחינה תיאולוגית יוצרת הפרשה קושי, אי נוחות לנוכח הקרבן או המס המשולם לעולם דמוני שנראה כחורג משליטתו של ריבונו של עולם. אם נראה את הקרבן כשיקוף של האדם, הרי שוב ניתקל באי נעימות. מהו אותו חלק בתוכנו שחותר לעזאזל, לאחרות המדברית המאיימת?
אם נתבונן באומץ בליבנו, נמצא כי שני השעירים הם צילום רנטגן מדויק של האנושי. בכל אחד מאיתנו יש חלקים החותרים למעלה, אל הרוח, אל הבורא שמעבר לבריאה. בכל אחד מאיתנו יש חלקים שדִיִים, אפלים, החותרים לרוע ולאבדון. אפשר לקרוא לחלקים הללו בשמות שונים: יצר הרע, שטן, חומר. הסימנים שונים והמסומן אחד. לא נעים להכיר, אבל האפל הזה הוא חלק מאיתנו. הפרשה קוראת לנו לתת מקום לכל חלקי הנפש שלנו לבוא לידי ביטוי, לאלה להפליג אל השמים ולאלה להגיע למחוז חפצם - לעזאזל. אל תדחיקו את קיום הרע שבכם, אל תנסו להתעלם ממנו, תנו לו לחתור ליעדו כי רק אז תוכלו להקריב את הטוב שבכם, להעלות אותו למחוז החפץ שלו.
אלא שכאן מתעוררת תמיהה: מדוע הגדרת השעירים תלויה בגורל? למה לא לקבוע, לבחור, שרירותית או על פי טביעת עין איזה שעיר יוקרב לה ואיזה ישַלח לעזאזל? הן רק בפרשה הקודמת נאמר כי ביום טהרת המצורע לוקח הכהן שתי ציפורים - את האחת הוא שוחט ואת השניה משלח לשדה. מדוע שם לא הופל גורל ובפרשתנו פרשת השעירים מוטל הגורל?
בשדה האסוציאציות התנ"כיות לוקח אותנו הגורל למגילת אסתר:
ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר. [אסתר ג].
מצד אחד לוקח אותנו הפור והגורל של המן לעולם של רוע ושל חרדה. הנה מוטלים חיינו ביד הגורל, להשמיד להרוג ולאבד. מצד שני מגילת אסתר ופורים לוקחים אותנו ליום של קרנבל, לשמחה פורצת גבולות, לגורל מתהפך מטוב לרע. בכלל הגורל שייך לשדה המשחקים, לשעשוע. מה לגורל ולשעירים שלנו? מה לקרנבל פורים ולעולם השדים המאיימים שבתוכנו או מחוץ לנו?
כנראה שהרוחני והחייתי שבנו, האלוהי והשדי, אינם מובחנים כל כך זה מזה. מה שמובחן כחותר למעלה יכול באבחת גלגול הפור והגורל להיות זה השואף למטה ולהפך. יש בלבול גדול. השאיפה לחסד יכולה להתגלות כאלימה והכאה כואבת יכולה להתגלות כגואלת את המוכה. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי היא מידת הפור המתגלגל וההפכפך המאבד את הביטחון במה טוב ומה רע.
הבלבול הזה יכול לגרום לחרדה גדולה, לאיבוד עשתונות ויכולת ההתמצאות בעולם החיצוני והפנימי. אבל אפשר גם להתייחס אליו אחרת. אפשר לראות בו קרנבל פורימי שמח, להשתעשע בו, לשחק. אם יש בי קרבן לה ושעיר לעזאזל ואינני יודע איך להבחין ביניהם, אולי התגובה הראויה היא לא פחד אלא אובדן גבהות הלב. אינני צדיק גדול, אני סתם איש שיש בו יצר טוב ויש בו יצר רע. ככזה אני משתחרר מהיומרה להיות מושלם, מהיומרה לדעת כי פעולה אחת שלי היא טובה והשניה רעה. הנה היום, תפילה ארוכה יכולה להיות ביטוי לרוח החותרת מעלה ומחר ביטוי לרוח רעה המתגאה ביכולותיה. השחרור מהיומרה מאפשר לשחק את משחק החיים, בצניעות, בניסיון לא לפגוע באחר אך בידיעה שאין אנושי בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
אולי עולם השעירים איננו עולם חמור של דין, אלא שחרור מיומרות שלמרות שיש בו סכנה גדולה של לגיטימציה לעזאזל שבנו, יש בו כנות משברת גאווה היכולה לעשות אדם לפשוט יותר כנה יותר וטוב יותר.
משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן