פתיחה
לקראת סוף הפרשה, מסופר על-כך שאברהם נושא אישה נוספת לאחר מות שרה. בנוסף, מתוארת חלוקת ירושתו של אברהם לבניו השונים:
"ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה...ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".
על נשיאת אשה נוספת זו אומר המדרש (תנחומא ו'):
"ויוסף אברהם. זה שאמר הכתוב: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד"...הווי אומר: 'והיה ראשיתך מצער' – זה אברהם. 'ואחריתך ישגה מאוד' – שנשא אשה והוליד עמה עוד כמה בנים באחרונה, שנאמר: 'ויוסף אברהם'".
יש מחלוקת בין רבי לחכמים לגבי זהותה של קטורה, אם היא הגר או אשה אחרת לחלוטין. אך לא בקטורה יתמקד עיוננו, אלא דווקא בצאצאיה. ר' צדוק מציג את השאלה כבר בפתח דבריו:
"ויפלא הדבר: שדרש ראשיתך מצער על יצחק אבינו ע"ה שיצא ממנו אומה ישראלית, ובני קטורה שהם עובדי עבודה-זרה דרש ואחריתך ישגה מאוד".
במילים אחרות, במה זכו צאצאי קטורה העתידיים בברכה כה גדולה, שזרעם יפרה ויתחזק? הלא היה צפוי שדווקא יצחק, שהוא ממשיכו האמיתי של אברהם יקבל את הברכה הזו, מה גם שהוא "זוכה" להתכנות בתואר השלילי "מצער".
מי את, קטורה?
אנו נפגשים בקטורה ובבניה במספר מקומות בגמרא:
"בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון. פתח ואמר: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני. אמרי ליה: קטורה כתיב! קרי עליהם בני קטורה"
(תרגום: בני אחותו של רבי טרפון ישבו לפניו ללמוד. רצה שיפתחו את פיהם בלימוד, ואמר: "ויוסף אברהם...ושמה יוחני". אמרו לו אחייניו – והלא כתוב קטורה! אמר עליהם ר' טרפון, אתם בני קטורה, הכוונה לפי רש"י שם, אינם יודעים לדבר בהלכה)
(זבחים סב:)
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות...מאי מתנות? אמר רבי ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה (רש"י: כישוף ומעשה שדים)"
(סנהדרין צא.)
"אמרי ליה יוחנא וממרא למשה: תבן אתה מכניס לעפריים..."
(תרגום: בעת שעשה משה אותותיו לפני פרעה, אמרו לו יוחנא וממרא ראשי המכשפים המצריים: אתה מביא אותות שהם כשפים, למקום המלא בכשפים. משול אתה לאדם המכניס תבן לאסם)
(מנחות פה.)
לאחר קריאת המקורות הללו, מתבררת מעט דמותה המעורפלת של קטורה. מהגמרות לעיל, אנו מבינים שאברהם נתן להם את שם הטומאה שדרכו יוצרים כישופים, מה גם שקטורה, המכונה ע"י טרפון יוחני, היא כנראה מאבות אבותיו של המכשף הראשי של מצרים שנקרא על שמה, יוחני.
אברהם כמובן אינו נושא מכשפה, אבל הוא נותן לצאצאיה, שהם גם צאצאיו - שם טומאה, ובעצם הופך אותם לכאלה. מה רצה אברהם להשיג בכך שהוא מעניק לבניו את שם הטומאה? בנוסף לשאלה זו, צפה ועולה השאלה ששאלנו בפתיחה – אם צאצאיו מכשפים, איך זה מסתדר עם הפסוק "ואחריתו ישגה מאוד"?!
מטומאה לטהרה
ר' צדוק מוצא עניין לשאלתנו הראשונה:
"והיינו שידע אברהם אבינו שלא יהיו טהורים ומסר להם שם שיוכלו להזכירו אף בטומאה. והיינו שיהיה בהם איזה שורש קדושה שיושאר מהם אף לעתיד כשיהיו גרים גרורים...דאיתא בזוהר הקדוש (סוף פרשה זו קלג ב) "דהא באינון הררי קדם אינון דאולפין חרשין (באילו הררי קדם – אילו שמלמדים חרשים, אלו שלא שמעו ולא יודעים)", ומההיא ארץ קדם יצאו לבן ובעור ובלעם בנו".
מדבריו של ר' צדוק אנו מבינים את התכלית למעשהו של אברהם. אברהם שכל חייו הפיץ את רעיון יחוד ה' וקדושתו בעולם, לא יכול היה להרשות לעצמו שחלק מצאצאיו יהיו רחוקים מכל עניין הקדושה לחלוטין. הוא הכיר במציאות, שאימם היא עובדת ע"ז ורוב הסיכויים שגם הם ילכו אחרי אמונתה, בכל זאת הוא נתן להם קמצוץ של קדושה, שגם בתוך כל התהומות של העבודה זרה, יוכלו להיות מקושרים למשהו אמיתי, למשהו בקדושה. בפרשת חוקת, היכן שמופיעה דמותו של בלעם, הרמב"ן באחד המקומות משווה את נבואתו לנבואת משה. נבואת בלעם הייתה מגיעה בזמנים קבועים בלבד, בעוד שנבואת משה לא הייתה דבר קבוע, וה' התגלה אליו בכל עת. בכל אופן, הוא אומר שאולי לא קם עוד נביא כמו משה, אבל לאומות העולם היה נביא גדול - בלעם, שרוח הנבואה נבעה מאותה מתנה שהעניק אברהם לצאצאיו בני קטורה.
ניצוצות קדושה מתורת קטורה
ר' צדוק נותן מטרה נוספת, ששופכת אור גם על השאלות שהוזכרו לעיל בדבריו. ר' צדוק אומר, שאברהם נתן להם תורה שבע"פ, לא שמות כישוף וטומאה. התורה הזו תישמר אצלם כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולאחר זמן הגלות, ישראל ילמדו את החכמה הזו, ובעצם יחזירו לעצמם את מה ששייך להם מלכתחילה. ובדבריו של ר' צדוק:
"והינו דכתיב "ואתה מחיה את כולם". ועיקר החיים הוא דברי תורה. ובמצרים היו בגלות כל התורה שבכתב ועל זה נאמר: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". והיינו אחרי שיוציאו מהם כל החיות והקדושה, שעשאוה כמצודה שאין בה דגן...וע"י זה זכו למתן תורה, וזהו הרכוש הגדול. וחכמת כל בני קדם שם היה בגלות תורה שבעל-פה. והם בקליפה זה לעומת זה - נגד תורה שבעל-פה".
אברהם נתן למשמרת את התורה שבע"פ, או לפחות את יסודותיה לצאצאיו בני קטורה, שהתפרסו גיאוגרפית ממצרים ועד איזור בני קדם, ממלכת ירדן של היום. המטרה, כמו שהזכרנו קודם, הייתה שברבות הימים עם ישראל ייהנה בגלותו במקומות אלה מהתורה הזו, שתהיה משולבת בתוך החכמה-פילוסופיה של המקום. ר' צדוק מדמה את הלימוד הזה, "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן". הכוונה, שלאחר שישראל ילמדו מחכמת הגויים לא יישאר בה כלום, חוץ מהקליפה. המשל מתאר מצודה (אסם) שמחזיקים בה את החיטים. הקירות של המחסן לא שווים הרבה, מה שבתוכם שווה יותר – הדגן. כך גם התורה שבע"פ, שחכמת הגויים היא רק הקליפה החיצונית שמאכסנת אותה בתוכה.
יתרה מזו, בזכות הלימוד הזה של התורה בע"פ, עם ישראל זכה למתן תורה שבכתב. חוץ מהמדרש שעליו נסמך ר' צדוק, גם בלימוד הכללי, המשנה היא מעין "גבולות" לתורה שבכתב. למשל בתורה כתוב: "עין תחת עין", המשנה מגבילה את זה לתשלום על הנזק הכספי בלבד.
עכשיו, לאחר שהבנו את כוונתו של אברהם בנתינת המתנות האלה לבני קטורה, נוכל להבין את הפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתו ישגה מאוד", שרק לאחר הלימוד מבני קטורה ניתן יהיה להגיד שהלימוד שלם. כך גם בשלמה, שנאמר בו: "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" – שלאחר שלמד מתוכם גם את חכמתם וגם את התורה שבע"פ הטבועה בהם, הרי שהיה הרבה יותר חכם מהם.
אל תהיה בן קטורה
גם את דברי ר' טרפון ניתן להבין – הוא ניסה לגרום לאחייניו לדבר, דהיינו להוציא משהו מתוכם, משהו שהם למדו ויכולים להגיד, הכוונה שהבינו אותו. משלא הבינו את כוונתו, אמר עליהם – אתם בני קטורה, מה שיש אצלכם בתוך הקליפה, לא באמת הבנתם לעומק, ממש כמו בני קטורה שלא הבינו את כוונת מתנת אברהם אליהם.
לסיכום, נראה שניתן ללמוד מכל עניין בני קטורה שני דברים. הראשון, שגם בחכמות חיצוניות יש דברים "אמיתיים" שיונקים מחכמת החכמות, התורה. להרחבה, כדאי לעיין בפרק א' מאורות ישראל של הרב קוק. השני, ואת זה ניתן יותר להבין דווקא מההקשר של דברי ר' טרפון לאחייניו, שאסור לנו להיות "בני קטורה". אם אנחנו לומדים משהו, מקבלים משהו, אסור לנו לעבור עליו כלאחר יד, להניח אותו בזיכרון, לסמן "וי" ולהגיד – למדתי. זה לא עובד ככה. מה שבאמת חשוב הוא לא שהקליפה, דהיינו הזיכרון יתרחב, אלא שהבפנים, הידע יתפוס ויכה שורשים גם במציאות ובהבנה.