בדרך כלל אמא היא הראשונה ששמה לב לזה. עוד מעט מגיעים שלושה ימים שצריך לבשל להם מראש. נכון, אין עבודה בימים האלו, אבל יש הרבה עבודה לפני.
אחר כך אבא שם לב לרשימת הקניות הגדולה, כי הרי צריך שתייה מיוחדת לשלושה ימים, כמות מזון שמספיקה לשלושה ימים למשפחה וגם לאורחים.
לפעמים מגיע גם שלב הדיונים מי אוכל איפה, מתי, האם להישאר בישיבה או לא, ואז פתאום מגלים שמדובר בתכניות לשלושה ימים.
ואז מגיעים שלושת הימים.
מגיע השלב הקשה.
יום אחד זה נחמד. יש שבת כל שבוע, החבר'ה נפגשים, המשפחה יושבת, נחים קצת יותר.
אבל שלושה ימים?
שלושה ימים?
מה עושים עם כל הזמן הזה?
ועוד התפילות האלה, הארוכות, שחוזרות על עצמם בשניים מתוך השלושה ימים האלו כמעט מילה במילה, וגם תפילות השבת כבר מוכרות?
ביום הראשון זה עוד נחמד, אווירה מיוחדת של חג, תפילות מיוחדות. אבל אחרי כמה זמן גם המיוחד הופך לרגיל וקשה ללב להרגיש חג או שבת במשך שלושה ימים. זה פשוט קשה.
אז מה עושים?
אין תשובה נכונה, אין רשימת מעשים שאפשר וצריך לעשות כדי למלא את הזמן ולהרגיש טוב.
מה שצריך זה להבין את מטרת הימים האלו, ואז כל אחד, כפי התכונות שלו, הנשמה המיוחדת שלו, יידע בכלליות מה התפקיד שלו ביום הזה, ויחשוב בעצמו מה בדיוק לעשות, מתי וכיצד. התכנון המוקדם מראש עוזר מאוד.
ראשית כל כדאי להתכונן לימים אלו, להתבונן בתוכן שלהם. אפילו לפני כל ההסברים, זה יום דין. ממש כך. מי שכבר יש לו רשיון נהיגה יודע מה התחושה של לעבור ליד שוטר. אפילו לא שופט, רק שוטר. מיד הוא בודק האם הוא בסדר, ואם משהו לא בסדר, מיד הוא מנצל את הזמן לתקן.
אפילו במישור הפשוט הזה של אמונה שלימה במיוחדות של הזמן הזה, שהוא זמן דין, אפילו במישור הפשוט הזה כבר מצאנו פיתרון לבעיית הזמן הארוך והמשעמם, להרגשת השאננות שמתוכה אנחנו לא מבינים למה צריך שלושה ימים כאלה. כל אחד צריך לתכנן לעצמו, לפי האופי שלו, איך הוא עומד לזכות בדין הזה. אלו שלושה ימים שבהם אפשר 'לשחד' את השופט, להראות לו שאנחנו טובים יותר. כל רגע משלושה ימים כאלו צריך להיות מנוצל וכל אחד צריך לחשוב היטב מראש איך הוא עומד לנצל את הזמן הזה.
רק יומיים של ראש השנה יש לנו כדי להפוך את עצמנו לאנשים טובים יותר. יש כל כך הרבה מה לעשות. למי יש זמן בכלל?
וישנו גם רובד עמוק יותר, רובד שבו מבינים את הייחוד שבימים אלו ובאופי התשובה המיוחד שלהם, וכך מנצלים את הזמן אפילו עוד יותר טוב, עם הרגשה הרבה יותר טובה.
ימי ראש השנה הם ימים מיוחדים. ימים של התחדשות שנה ומתוך כך התחדשות כל העולם. בספרי הקודש מופיע שהעולם מתחדש בכל רגע, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית בברכות קריאת שמע 'המחדש בטובו בכל יום תמיד'. העולם שאנחנו רואים עכשיו הוא לא העולם שיהיה בעוד רגע. כל הזמן, ממש כל הזמן, הקב"ה בורא את העולם, מחדש אותו.
ראש השנה הוא שיא ההתחדשות.
הקב"ה עולה על כסאו, כבטקס המלכת מלך, ומיד, כמו במלכויות הנהוגות בארץ, הוא מתחיל בסבב 'מינויים פוליטיים'. מי יעשה מה, מה יהיה התקציב. ממש ממש ככה. ממש כמו בראש השנה הראשון בעולם, בתאריך א' תשרי שנת א', ממש כמו אז הקב"ה בורא אותנו מחדש, ובודק מה יהיו האברים שלנו, איזה כלים יעמדו לרשותנו לצורך חיינו היום יומיים, לצורך עבודתו שלשמה נבראנו.
בראש השנה אין וידוי. למה?
בראש השנה לא מזכירים חטא ואפילו, למי שנוהג כך, לא אוכלים אגוזים כי הגימטרייא של אגוז היא קרובה לגימטרייא של המילה חטא. למה?
בראש השנה לא צמים, לא מהרהרים בכל הרע שעשינו בשנה שעברה. למה?
כי כאשר המלך עושה 'מינויים פוליטיים' שכאלו זה לא הזמן לבקש סליחה על העבר, דבר שמזכיר שלא היינו טובים ולא כדאי למנות אותנו לשנה חדשה, לחדש לנו חיים, פרנסה, זיווג, ילדים, כל מה שנצרך לאדם. הרי גם אם השתנינו, הצלחנו לעשות מהפך, למה צריך להזכיר שהיינו לא בסדר? הקב"ה יודע את זה. לא זה מה שכדאי לדבר עליו עכשיו.
וגם לא מבקשים בראש השנה פרנסה. לא מוזכר בתפילות בקשה שיהיה לנו יותר טוב. שאנחנו רוצים לקבל כל מיני דברים טובים מהקב"ה. לא זה מרכז היום. למה?
הרי זה כל כך הגיוני שבשעה שהקב"ה בורא אותנו מחדש, מחליט מה יהיה התקציב שלנו לשנה הקרובה נבוא ונאמר לו מה אנחנו צריכים. למה לא?
בראש השנה אנחנו לא באים ואומרים 'תן לי'. בספרי הפנימיות מופיע שהמבקשים בראש השנה כל מיני דברים דומים לכלבים שנובחים 'הב, הב'. הרי זה כל מה שהם אומרים, 'הב לנו חיים', 'הב לנו פרנסה'. לא זו הדרך לזכות במינוי הנכסף. כאשר המלך עולה על כסאו ומתחיל לכונן את ממלכתו הוא לא מתחיל משמיעת הבקשות של העם. הוא מתחיל מלסדר את המערכות שלו. אין לו זמן לזה וזה ממש קטנוני לומר למלך בטכס ההמלכה 'נכון, אתה מלך גדול, אבל אל תשכח אותי כשתהיה שם, אני צריך אישור בניה לבית, וגם אם אפשר איזה הטבה ומשרה טובה במשרד ממשלתי'. המלך יגיב ב'עכשיו? זה מה שיש לך להגיד? חשבתי שאתה בא לשמוח בשמחתי, לומר לי מזל טוב ולהציע לי את עזרתך, להביע את אמונתך בי. זה מה שיש לך להגיד? לך מפה, ומהר'.
אז איך כן? מה הסוד?
הדרך היא אחת. להביע תמיכה עזה במלך. מי שמביע רצון עז להיות חלק מהממלכה, לעזור למלך, הוא זה שהמלך סומך עליו שיפעל כראוי ונותן לו תפקיד חדש. רק מי שבראש השנה מתפקד בכל כוחו כחייל של המלך, שמנסה בכל כוחו להיות נתין נאמן, רק לו יש סיכוי להעלאה בדרגה בצבא, למשרה יותר טובה ב'אזרחות'.
אי אפשר 'לעבוד' על הקב"ה להגיד בפה מה שאנחנו לא אומרים לעצמנו בלב. חובה עלינו לרצות בכל כוחנו, גם בלב, להיות חלק ממלכות ה'. זה נראה קצת מפחיד, כי הרי, לפחות לפי הניסיון עד היום, בסופו של דבר הרצון שלנו יכשל, כוחנו לעמוד במשימות שנטלנו על עצמנו יחלש, ושוב נשקע באותה שיגרה חדגונית. הקב"ה, בטובו הגדול, נתן לנו גם 'טיפ' איך לפתור את הבעיה הזו.
הקב"ה, ברצותו לעזור לנו לזכות בדין, נתן לנו רמז מאיפה לשאוב את הכוחות לרצות להיות נתינים שלו בכל כוחנו. כוח שלא יכשל בעתיד, כוח שתמיד נמצא בתוכנו, תמיד אפשר לחזק אותו, תמיד אפשר לפתוח איתו דף חדש, לעשות 'ראש השנה' פרטי ולגלות מי אנחנו באמת.
הקב"ה אמר לנו מצווה אחת ליום הדין.
הקב"ה אמר לנו לתקוע בשופר.
השופר הוא צינור. סתם דבר חלול שעובר בו זרם אוויר. אבל זה הסוד. זרם האוויר הזה.
בראש השנה נברא האדם, בריאה שהחלק החשוב בה, חלק נטיעת החיים בגוף הדומם, בבוץ של עפר ומים, מתואר בתורה במילים 'ויפח באפיו נשמת חיים'. 'ויפח' – מלשון ניפוח. הקב"ה כאילו, רק כאילו כמובן, נישק אותנו פה אל פה, עשה 'פו' פנימה, והרוח הזאת, של ה'פו' הזה, היא נשמת חיינו.
אנחנו כולנו מכירים את הביטוי שהנשמה שלנו היא חלק אלוק ממעל. אלו לא סתם מילים. זה ממש כך. כאשר אדם נושם הוא מוציא את מה שבתוכו, את הפנים שבו, החוצה. כאשר התורה רצתה ללמד אותנו מהי נשמת חיינו, היא אמרה לנו שהפנים שלנו, הנשמה שלנו, היא מה שהקב"ה נפח ממנו. כביכול, ושוב, רק כביכול, כי מדובר במשל ואין לקב"ה גוף חס וחלילה, אבל כביכול הפנים של הקב"ה הוא גם הפנים שלנו. זו גם הסיבה שבלשון הקודש נקראת הנשימה כפי שהיא נקראת. נשימה מבטאת את הנשמה, את הוצאת הפנים החוצה.
הקב"ה טוב. הוא תמיד כזה. אי אפשר שזה ישתנה.
גם אנחנו. גם אנחנו תמיד טובים מבפנים, ואי אפשר שזה ישתנה.
כשאנחנו רוצים לקבל חיים חדשים, אנחנו צריכים רק להיזכר ולהאמין, באמת באמת להאמין, שזה התוכן שיש בתוכנו. שיש לנו את הכוחות האלו בתוכנו, והם תמיד שם איתנו. משם, מהנשמה האלוקית שלנו, אנחנו צריכים ויכולים לשאוב תמיד כוח להיות קשורים לקב"ה.
נכון, אנחנו נתינים, אנחנו עבדים, אבל זו העבדות המאושרת ביותר שיש. זה מה שמתאים לנו. זה מה שאנחנו. זה התוך שלנו, ואי אפשר להתכחש לזה. כל מי ש'מצא את האור' יעיד על כך.
העבודה שלנו בראש השנה היא להיזכר בכל הדברים האלו ולחדש את מלאי הכוחות שלנו. כל אחד מאיתנו צריך לשבת עכשיו, אחרי שהוא הבין ולמד את הדברים האלו, או לפחות נזכר במה שלמד בעבר, ולחשוב איך הוא מביא את הדברים האלו לידי ביטוי בימי ראש השנה.
בצורה כזו הסעודות ילבשו אופי מיוחד. כל סעודה תסתובב לא סביב האוכל אלא סביב סיבת השמחה, הנשמה שאנחנו מקבלים היום, כוחות החיים שמתחדשים לנו. אפשר לדבר על זה, ללמוד את זה, להתבונן במשמעות של זה. ככה הארוחה היא כבר לא אותה ארוחה של כל חג, כל שבת. כל ארוחה היא מיוחדת.
גם בתפילות, אם רק נשים לב למילים לאור מה שלמדנו עכשיו, פשוט נרגיש כיצד כל תפילה היא מיוחדת, בונה בנו עוד קומה של רצון, והרי הרצון הוא מה שחשוב, להוציא את התוך שלנו, את הנשמה שלנו, בצורה נכונה, בצורה של המלכת ה'.
זו לא צריכה להיות עבודה של עצבות, של לחץ, של פחד. זו צריכה להיות עבודה של שמחה.
להתפלל בשמחה, ללמוד בשמחה, וגם לאכול ולישון בשמחה, לאחל לחברים שנה טובה בשמחה. לזכור את התוכן הפנימי של כל הדברים האלו, שהקב"ה רוצה בהם ולכן אנחנו עושים אותם.
זה לא קל, אבל עכשיו, כאשר מבינים מה גודל השעה, מה גודל הדין, עכשיו כבר שמחים שיש לנו יומיים לתהליך הזה, ולא רק יום אחד, או שעה אחת. שהדיון לא נגמר עד הרגע האחרון. שיש לנו זמן להתחזק.
ימי ראש השנה הם ימים של התחדשות, וככל שנפשוט יותר את צורתנו הישנה, את מעשינו הקודמים, ונצליח להבין יותר את תפקידנו, לרצות אותו יותר, להבין את חשיבותו, ככל שנעשה כך יותר כך נצליח יותר בדין, אנחנו ביחד עם כל עם ישראל.
מה עושים בראש השנה?
אין תשובה מוחלטת. כל אחד צריך לשבת ולחשוב. אבל חשוב מאוד לחשוב, להתכונן, כדי שהימים האלו לא יעברו סתם, בלי ידיעה מה התוכן שלהם, מה מיוחד בהם, וכיצד אנחנו מקבלים מהמיוחדות הזו הכי הרבה שאפשר.
לומדים, מתפללים, משקיעים בלרצות להיות חלק מהמלכת ה'. נכון, אחרי זה בחיים אולי יהיו לנו נפילות, אבל בראש השנה נחזק את עצמנו מאוד כדי שהם לא יקרו, וגם אם הם יקרו, אז כמה שפחות. בזמן ההמלכה הקב"ה בודק מי צועק הכי חזק 'יחי המלך'. אחרי זה, במשרד שנקבל מהמלך, אחרי המינוי הפוליטי, נוכל לנוח, לאושש את הגרון שלנו, לשתות משהו קר, להתרווח. בימים האלו, כל רגע חשוב, כל רגע משפיע המון על כל חיינו, בין הפרטיים, בין המשפחה והסביבה הקרובה ובין עם ישראל כולו.
לתהות מה לעשות עם הזמן?
מה זאת אומרת?
כל אחד, בדרך שלו, ימצא את הצעקה 'יחי המלך' החזקה ביותר שהוא יכול לצעוק. אם זה בלימוד, אם זה בתפילה, אם זה בהרהור על הטוב שמצוי בו בפנים, חיזוק האמונה שאנחנו טובים בפנים ושיש לנו את הכוח להוציא את זה אל החוץ בשנה הקרובה. כל אחד בדרכו, אבל אסור, פשוט אסור, לבזבז את הימים האלו, אף רגע בהם.
ואחר כך, שבת.
איזו דרך יכולה להיות נפלאה יותר מלהתחיל את העבודה ה'יום יומית' ביום מיוחד שכזה. הקב"ה גמל איתנו חסד וסידר את הדברים כך, שלפחות השנה המעבר החד לימים האפורים, השוחקים, הוא מעבר מתוק, הדרגתי.
שבת. יום שבו אסור לעשות שום מלאכה. כי באמת באמת, לא צריך לעשות שום מלאכה. המדרש אומר שאדם צריך להרגיש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה. שבת היא מעין עולם הבא. הכל כבר מוכן, מתוקן, יפה וטוב. קשה להאמין שיגיעו אי פעם ימים כאלה, שנצליח לבנות ולשפר את עצמנו ואת הסביבה עד כדי שזה יהיה המצב.
הקב"ה עזר לנו ונתן לנו את השבת כדי שנדע שזה אפשרי, שנעבוד על עצמנו להרגיש את התחושה הזו. בשבת מרגישים קירבה, שלימות, אהבה של הקב"ה כלפינו ושלנו כלפי הקב"ה. בשבת צוברים מטען, אמוני, מחשבתי ורגשי, של כוחות שיעזרו לנו לעבור את השבוע שלפנינו. כך זה בכל שבת. קל וחומר בשבת של עשרת ימי תשובה, שבת שבה אנחנו צריכים המון כוח כדי להאמין שהעבודה הזאת אפשרית. שבת ששבעה ימים, רק שבעה ימים אחריה, מגיע יום כיפור, ויש לנו כל כך הרבה עבודה.
בשבת אנחנו שמחים על הידיעה הברורה, הידיעה שהגיעה אלינו משמים ואמרה לנו שבטוח, בטוח שנצליח בעבודה הזו. בטוח שאנחנו יכולים להגיע לימי עולם הבא האמיתיים, ולא רק לאלה שהם מעין עולם הבא.
כיף לחשוב על זה, להאמין בזה, נכון?
כמו בראש השנה, גם לשבת צריך להתכונן. ללמוד מה היא באה ללמד אותנו, לדבר על זה, לשים לב לזה במילות התפילה. כך הטעם של השבת הוא טעם מתוק מאין כמוהו, ולא עוד ארוחה שדומה בדיוק לקודמת, הדבר שאנחנו רוצים להימלט ממנו.
עכשיו רק צריך לעשות את העבודה. לחזק את האמונה הזו בעוד לימוד, בעוד תפילה.
שיהיה לנו בהצלחה!