א. השיעור שהיה מוסר מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בתשעה באב אחרי חצות היום היה השיעור היפה ביותר בכל השנה כולה. שני אולי רק לשיעור שהיה נותן בליל יום הכיפורים. פעם אחת, כתלמיד צעיר ונועז בשיעור ב', שאלתי אותו איך זה מסתדר עם האיסור ללמוד תורה בעיון. ואם לא נלמד תורה, שאל הרב בחזרה, החבר'ה יישבו על הרצפה ויבכו? הם יקראו מגאזינים. אז עדיף כבר שילמדו תורה.
זה איסור קצת חריג, האיסור ללמוד תורה בתשעה באב. יש בו משהו מקומם, שמבקש שיתחככו בו. מאה שנה לפני הרב ליכטנשטיין כבר העיד הבן איש חי על גדול אחד שהיה לומד תורה בסתר למרות האיסור, וכשהעירו לו חבריו השיב שהוא יודע שייענש על כך ביום הדין, אך הוא מוכן לסבול את העונש ברצון ולא להתבטל מן התורה. הבן איש חי מבקר את אותו גדול, אך התלמוד הירושלמי דווקא גילה סלחנות כלפי מי ש-"להוט אחר התורה", והתיר לו ללמוד אפילו בזמן של אבלות.
ומדוע באמת אסור למתאבל, הן על אדם פרטי והן על חורבן הבית, לעסוק בתורה?
ב. התשובה הפשוטה ביותר, המפורשת בברייתא במסכת תענית, היא שלימוד התורה משמח. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", מצטטת הברייתא, וממילא ברור שאסור לעסוק בהם בתשעה באב.
יש משהו קצת מטריד בהסבר הזה. כאשר אנחנו מתבקשים לדמיין פעילות משמחת, רבים מאיתנו היו חושבים על אפשרויות קצת אחרות. ובאמת, ישנן דעות שמגבילות את האיסור רק ללימוד של אדם בוגר בסוגיות האהובות שהוא רגיל בהן, ומתירות את הלימוד בסוגיות לא-מוכרות או לתינוקות של בית רבן. אבל להלכה נפסק שכל סוג של לימוד-תורה אסור, כנראה מתוך הבנה שיש הבדל בין 'שמחה' ל-'הנאה'. אפשר שלימוד תורה איננו תמיד החוויה המהנה ביותר, אבל תמיד, גם כאשר הוא מלווה בקושי ותסכול, עמוק בלב הוא מביא עמו 'שמחה'.
ג. גישה שונה לחלוטין עולה בסוגיה במסכת מועד קטן, שלומדת את איסור לימוד תורה מן הציווי שנאמר ליחזקאל: "האנק דום". או מדברי הירושלמי שלמד זאת מן התיאור שנאמר על איוב: "ואין דובר אליו דבר". המוקד איננו בשמחה שבלימוד, אלא בחובה המוטלת על האבל לידום ולהתכנס בכאבו. משום כך, כותב הרמב"ם, זה לא איסור שנאמר דווקא בדברי תורה, וקל וחומר שהאבל אסור להרבות דברים בשאר ענייני חולין.
מבחינה הלכתית, הגישה הזו נושאת עמה חומרה גדולה: לא רק לימוד תורה אסור בתשעה באב, אלא גם קריאת ספרים ועיתונים, שלא לדבר על משחקים או על סרטים. מאידך, אפשר להבין את דבריו של הרב ליכטנשטיין שאיתם פתחנו: כאשר מנהג רווח בציבור הוא לעסוק בדברי חולין, עדיף להטות אותם לדברי תורה, וודאי אם הם מקיימים זיקה כלשהי לענייני היום.
ד. הפוסקים האחרונים הוטרדו מאד בשאלה הבאה: האם יש מצוות תלמוד תורה בתשעה באב? הרי בגמרא כבר נאמר שמותר ללמוד את נבואות הפורענות, והראשונים הוסיפו להיתר גם את אגדות החורבן והלכות אבלות. אך האם מדובר בהיתר בלבד, ומי שחפץ בכך יכול להתבטל כרצונו, או שמא מצוות תלמוד תורה (ואיסור ביטול תורה) קיימת במלוא תוקפה, אלא שיש לקיים אותה רק בטקסטים המותרים בלימוד?
הנטייה הטבעית, וכן ההכרעה המעשית, של רוב פוסקי זמננו היא כאפשרות השנייה: מכיוון שיש דברי תורה המותרים בלימוד, אין שום סיבה לפטור את האדם מלעסוק בהם. אולם מדברי ראשונים רבים (רש"י, רמב"ן, ריטב"א) עולה כאפשרות הראשונה, היינו שיש פטור גורף ממצוות תלמוד תורה בתשעה באב, והלימוד במקומות המותרים הינו רשות בלבד. האחרונים התקשו מאד לנמק את העמדה הזו, וההסברים שהציעו דחוקים ביותר. ובאמת זו עמדה קשה להבנה: איזו סיבה יש להפקיע לחלוטין את מצוות תלמוד תורה?
ה. ב'ספר החיים' שכתב רבי חיים בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, ישנה גישה שונה מן המקובל כלפי מכלול דיני האבלות של תשעה באב. לדבריו אין לחפש את המשמעות של דינים אלו במרחבים של אבלות ושל סיגוף, אלא במציאות הרוחנית שאותה אנחנו מבקשים לייצג ביום האבל על החורבן. כך למשל איסור אכילה ושתייה נובע מן התפיסה שלפיה כאשר אין אנו מקריבים ממזוננו לגבוה, ושולחן גבוה בטל, שוב אין זה ראוי שנאכל ונשתה בעצמנו. גם איסור תשמיש המיטה מוסבר בכך שאין לגיטימציה לחיבור בין איש לאשתו בעולם שבו יש נתק בין שמיים לארץ, וכבר אמרו חכמים שמיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה. בדומה לכך, גם את האיסור על לימוד תורה הוא מסביר כייצוג של "מעייני התורה והחכמה שנשתכחו ונסתמו מעינינו".
במגילת איכה נאמר: "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'. יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן". כעת אפשר להבין את הקשר בין הדברים: הדממה של הזקנים איננה מנהג-אבלות בעלמא, אלא תוצאה ישירה של המציאות שבה כאשר מלכה ושריה בגויים – אין תורה.
אחת הטרגדיות העיקריות של החורבן, זו שעליה, כך לפי הגמרא, אפילו הקדוש ברוך הוא עצמו מזיל דמעה, היא ביטול התורה: "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". לא רק בשל טלטולי הדרך והגזירות בארצות נכר, כפי שביארו המפרשים, אלא בשל הנתק שקיים מאז ועד היום בין נותן התורה למקבליה. תפקידה של הסנהדרין, בשבתה בלשכת הגזית שחציה בחול וחציה בקודש, היה לגשר על הפער הזה, להביא את דבר ה' אל העם ואת תחושותיו של העם אל ה', להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ומאז שגלתה סנהדרין ממקומה נותרנו עם שני קצוות של חבל שאין שום דרך להפוך אותו אחד. בכל השנה כולה אנחנו ממשיכים ללמוד את התורה החלקית, החסרה, שנותרה בידינו, אך בתשעה באב אנו מבקשים לחוש את החלק החסר.
ו. הקשר בין חורבן הבית לביטול התורה איננו חד-כיווני. החורבן איננו רק סיבה של ביטול התורה אלא גם תוצאה שלו. לא ביטול תורה במובן הכמותי, אולי גם, אלא ביטול של הקשר לתורה. הנביא מנמק את אבדן הארץ במילים "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", ודרשו חכמים: "שאין מברכין בתורה תחילה". הבעיה היא לא שלא לומדים תורה. אדרבה, "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". הבעיה היא שלא מברכים לפניה, שמתייחסים אליה כאל מסגרת דינים טכנית שאפשר לתמרן ולעקם אותה, ומאבדים את הקשר עם נותן התורה. וכך ההלכה שלנו מתעוותת, ופסק ההלכה של ר' זכריה בן אבקולס, שדחה את קרבנו של הקיסר, הוא-הוא שהוביל ישירות לחורבן.
ואולי אנחנו מבטלים תורה בתשעה באב לא כמנהג של אבלות, ואפילו לא כייצוג סמלי של החלק החסר שבתורה, אלא כי אנחנו מבינים שמשהו פגום בתורה שלנו. ואנחנו מבינים שאולי צריך לבטל אותה לרגע, לחשוב עליה מחדש. יש משהו מתריס בכותרת של ערבי-השיח שנערכים בליל תשעה באב ברחבי הארץ תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". אבל יש כאן אמת עמוקה בהצהרה הזו. הלילה אנחנו לא יכולים להמשיך את לימוד התורה שלנו כרגיל. אנחנו צריכים קודם להתבונן קצת פנימה, לראות איפה הדברים חורקים, ורק אחר כך אפשר להמשיך ללמוד.
בשבת נחמו, מיד אחרי תשעה באב, קוראים בכל שנה את פרשת ואתחנן. והסביר המגיד מקוז'ניץ שבפרשה זו מובאות עשרת הדברות של הלוחות השניים, והיא מזמינה אותנו, אחרי השתיקה הארוכה של יום תשעה באב, לפתוח את התורה מחדש. לצאת לדרך חדשה ששיאה ביום הכיפורים עם הוצאת ספר התורה של הכהן הגדול מארון הברית שבקודש הקודשים.
זהו סיכום של השיעור האחרון שזכיתי ללמד את דביר יהודה שורק הי"ד, יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.