אז מה אם בית המקדש נחרב?! איך זה קשור אלי היום? כולנו מכירים את אגדות החורבן, דף נ"ו מסכת גיטין, "כה עשו חכמנו", על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אגדות המסופרות כבר 1,950 שנה. השאלה הגדולה: איך מוציאים את הסיפור מהספר? איך לא משאירים אותו בהקשר ההיסטורי או הדתי שלו? איך הופכים אותו לרלוונטי לכאן ועכשיו אצל כל אחד ואחת בחודש אב ה'תשפ"ב.
שתי השאלות קשורות, וכשנבין את המסר והתשובה נבין שבעצם זה רלוונטי לאישיות של כל אחד, למשפחה של כל אחד ואחת, לקהילה ולמדינה כולה. ומתוך בניין הבית הפרטי נבנה את הבית הלאומי, זה שנאמר עליו: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה להר ה', ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.."
מבלי להיות יומרני, ובצניעות, אני מבקש לומר שהתשובה לשאלות ניתן לקבל דווקא כאן מהחיים המיוחדים בהר חברון. כדברי טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
אז מעבר לעובדה שהשנה אנו מציינים 40 שנים להיווסדה של המועצה, ומעבר לעובדה המרגשת, שכאן חיו אבות האומה ערש העם היהודי שאחרי 2,000 שנות הגליה ללא חיים יהודיים, בחבל הארץ היפה הזה עתה חיים, ברוך ה' ובלי עין הרע, כ-12,000 יהודים באלפי בתים, עשרות רבות של מוסדות חינוך, תרבות וציבור, מפוארים ומיוחדים והכי חשוב קהילות מדהימות, שכולם מכנים אותן "שמורות טבע קהילתיות". אז מה מיוחד כאן אם קהילות קיימות במאות ואלפי מקומות?
יוחאי דמרי | צילום: דוברות הר חברון
התשובה הזו אמורה לתת מענה גם לשאלות שהעמדנו בראש המאמר, ובייחוד בימים אלו של בחירות חדשות שבהן כל אחד רוצה לבדל את עצמו מחברו, וכל קבוצת תצבע את עצמה בצבעים עזים השונים מהדגלים האחרים. אכן בעם ישראל תמיד היו מחלוקות שפרנסו את היצירה היהודית לדורותיה, 12 שבטים השונים בגודלם, בתפקידם, בצבעי הדגלים וצבעי אבני החושן. ואפילו בדרך להר סיני על פי המדרש היה צריך לקרוע את ים סוף ב-12 מקומות שונים, מקום הליכה מיוחד לכל שבט.
אז מה לא בדיוק היה בסדר? השנאה. השנאה לשני, לאדם, לחבר, למפלגה, לשונה. אפשר לשנוא את המעשה הרע, אפשר לשנוא את העוולה, את החטא, את התכונות הרעות, אבל חובה עלינו להפריד בין העושה מהמעשה.
הלל ושמאי, מעלתם היתה, שלמרות כל המחלוקות ביניהם לא נמנעו מלהתחתן ביניהם, מעולם לא היו ביטויי שנאה, פשקווילים, חרמות ונידויים. כאשר מצמידים את המעשה לעושה מגיע חורבן. אבל כאשר אנו משפחה אחת, וגם אם "לא כל האצבעות שוות" זה מה שמייצר כף ויד. כמשפחה אנו לומדים בהצלחה רבה יותר ויותר להכיל שונות להכיל דעות, להכיל מגוון, עם מחלוקות אבל ללא שנאה.
הורים רבים מברכים את ידיהם בכל ערב שבת את ופותחים בברכה האלמותית "ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה". המיוחד באפרים ומנשה, שלמרות שהייתה להם סיבה לשנוא אחד את השני בגלל העדפת יעקב את הקטן על פני הגדול, הם חיו חיים נורמליים, לא כמו קין והבל, אברהם וישמעאל, לא כמו יעקב ועשיו או יוסף ואחיו. אפרים ומנשה זה זוג האחים הראשון שחיו כמשפחה בריאה, וללא שנאה.
גדולתה של הר חברון שיודעת לחבר זה לזה, מגוון רחב מאוד של קהילות של שונות בין דתיים לחילונים בין מושבים לקהילות, מוזמנים לבא לבקר להתחבר ולהישאר.