על מה אנו מתאבלים?

האם אנו מתגעגעים לקורבנות, לתיאורים על נחלי הדם בבית המקדש? כיצד ניתן להתאבל באמת, אם אין לנו רצון כן לחזור למציאות זו של בית המקדש?

חדשות כיפה הרב רונן נויבירט 19/07/15 16:19 ג באב התשעה

על מה אנו מתאבלים?
כיפה, צילום: כיפה

אם כנים אנו עם עצמנו, עלינו להודות שקשה לנו להתאבל על חסרונו של בית המקדש. אנו מתפללים לבניינו של הבית בכל יום ויום, אך ברוב המקרים תפילות אלו ריקות מתוכן, כדברי רבי יהודה הלוי:

"וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ 'הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ', וְ'הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו', וְ'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ"

(כוזרי, מאמר ב', כ"ד)

נוח לנו מאוד בימינו עם החוויה המטהרת של בתי הכנסת ביום הכיפורים ואיננו מסוגלים להעלות על דעתנו חוויה שונה כמו זו שהייתה בתקופת הבית, חוויה רוחנית המתמקדת בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. הוכחה פשוטה לדבר: כל קירות הנפש שלנו נעים וזעים בתפילות "כל נדרי" ונעילה, ואילו החלק המרוחק מאתנו ביותר בתפילות יום הכיפורים הינו סדר העבודה. האם אנו מסוגלים לדמיין את חגיגות ליל הסדר יחד עם כל עם ישראל בירושלים, כל משפחה עם קרבן הפסח שלה? אנו בוודאי מעדיפים את החוויה המשפחתית האינטימית, מאשר פיקניק המוני של בשרים על האש, המזכיר יותר את יום העצמאות. האם אנו מתגעגעים לקורבנות, לתיאורים על נחלי הדם בבית המקדש? כיצד ניתן להתאבל באמת, אם אין לנו רצון כן לחזור למציאות זו של בית המקדש?

על מנת להבין את סודו של הבית, עלינו להשתחרר מהדימוי החיצוני של הקרבנות, ולהבין את פנימיותם של הדברים. ייתכן שבבית המקדש השלישי לא יהיו קורבנות מן החי אלא רק מנחות מן הצומח כפי שכותב הרב קוק:

"ועל זה רמזו חז"ל כל הקרבנות בטלים ... ועל כן נאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, כי הנשארת אחרי ההשלמה העליונה האנושית ראוי שתהיה המנחה ... וכיון שיבורר בזמן ההשלמה שהריגת הבעלי חיים אי אפשר שתהיה לריח ניחוח".

(הרב קוק, קבצים מכתב יד קדשו כרך ב - מחברות קטנות - בויסק א).

אף על פי כן, סודו של הבית נעוץ בניסים שנעשו סביב הקורבנות אשר מעולם לא הסריחו: "לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים" (אבות ה' ה'). גופה של בהמה בחייה לעולם לא יסריח. סירחון של בשר עלול להתרחש רק לאחר מותה של הבהמה, כאשר הנפש מתנתקת מן הבשר. בבית המקדש היה חיבור כה חזק בין החומר לרוח, עד שחיות הנפש המשיכה עם הבשר גם לאחר שחיטתה של הבהמה, כפי שמסביר רבי קלונימוס קלמן אפשטיין:

"וזה היה ענין הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו מקשרים גם הנבראים הבהמיים אל שרשם ומתקשר הכל באין סוף ברוך הוא"

(מאור ושמש, ויקרא ד"ה דבר).

מסיבה זו, לא הסריחו גופותיהן של אנשי ביתר לאחר כישלון המרד, כמובא במדרש:

"אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' - שלא הסריחו, ו'המטיב' - שניתנו לקבורה"

(ברכות מח/ב).

לאנשי ביתר הייתה מעלה מיוחדת של חיבור מושלם בין הגוף לנשמה. גיבורי ביתר היו יפים וקדושים: "שהיו מגנין את הפז ביופין" (גיטין נח/א) ולכן גם במותם נשארה מעט חיות נשמה בתוך הגוף, חיות אשר מנעה את הריקבון.

כיצד הושגה שלמות זו שבין העולמות? מה בבית המקדש הביא לחיבור הרמוני כל כך בין החומר לבין הרוח?

בליבו של בית המקדש שכן קודש הקודשים. מהי משמעות המושג "קודש הקודשים"? המושגים "קודש" ו"חול" ניתנים להגדרה פשוטה למדי. קודש מבטא רעיון מופשט המובדל ומופרש מענייני החומר ומקושר באלוקות. החול מאידך מתאר מציאות חומרית שאינה מחוברת לכל רעיון רוחני. ברם, הגדרת קודש קודשים מורכבת יותר. הרב קוק נתן לכך הגדרה מרתקת:

"יש עולם של חול, ועולם של קודש… העולמים סותרים זה את זה. כמובן, הסתירה היא סובייקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין עולם החול ועולם הקודש, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים" (אורות הקדש ב' שי"א).

קודש הקודשים מייצג חיבור הרמוני ושלם בין עולם הקודש והחול. קודש הקודשים מאפשר לנו להתעלות מעל סתירות העולם ולגלות שהקודש והחול אינם סותרים זה את זה, כי אם מביאים בחיבורם העמוק והטהור לשלמות הגדולה ביותר.

יסוד זה של קודש הקודשים קשה לתפיסה, בשל השגתינו המצומצמת. לכן, רק הכהן הגדול, שהיה גדול מאחיו, לא רק ברוחניות, אלא אף בנוי בעושר ובכוח (מסכת יומא יח/א), יכול היה להיכנס לשם. הוא היחיד אשר היתה לו היכולת האמיתית להבין את רעיון קודש הקודשים וליישמו במציאות, בהשראה של תכונותיו הרוחניות והגשמיות גם יחד.

כזה היה גם מקומן של הכרובים, אשר שכנו בלב קודש הקודשים ומבין שניהם דיבר אלקים עם משה. הכרובים לימדונו שאפילו קשר ברית בין זכר ונקבה, כאשר הוא מופיע בצורה הטהורה והקדושה, הינו חלק מעולם הקודש שלנו, ומקומו ביחד עם ארון הברית בקודש הקודשים. התורה בחרה דווקא בחיבור זה של הכרובים, לסמל את קשר האהבה הנצחי והטהור בין כנסת ישראל לקב"ה. שלמה המלך בשיר השירים עוסק באהבה זו שבין הקב"ה לכנסת ישראל באמצעות תיאורי האהבה הגשמיים ביותר. רבי עקיבא הבין את סודו של הספר הזה ולכן אמר:

"... שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶש קדשים" (משנה ידים, ג', ה').

רבי עקיבא מבין שהמסר של שיר השירים הוא שרק היודע מהי אהבת אמת בין איש ואשה, יוכל להיות מאוהב בריבונו של עולם, ולכן זהו ספר המתאים להגדרת קודש קודשים.

האתגר הגדול ביותר של העידן המודרני הוא אתגר "קודש הקודשים". הסתירות בין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם החופש לעולם המסורת, הן סתירות כה גדולות ופעמים שכמעט ואינן ניתנות לגישור. בימינו, קשה מאוד להחדיר את הרוח לבשר כפי שנעשה בעבודת הקרבנות, ודימויים של אהבה קדושה וטהורה שבין איש לאשה הפכו למצרך נדיר שהרי:

"אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה"

(סנהדרין עה/א).

אכן, קשה להתגעגע לעבודת הקרבנות וככל הנראה עבודת בית המקדש השלישי תהיה שונה בתכלית משהיה בעבר, כפי שתיאר זאת הרב קוק. אולם, לעולם של הרמוניה מוחלטת שבין הקודש והחול, עולם של שילוב בין הישן לחדש ומציאת האיזון שבין המסורת והחופש - לעולם כזה של בית המקדש יכולים אנו להתגעגע היום, יותר מאי פעם.

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן!

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן