מאז חרב הבית, אין השכינה שורה בעולמנו, ומתוך כך גם התפיסה בעניינים האלוהיים עמומה, עד כדי האפשרות להעמיד רוחניות ודתות בתחרות עם היהדות:
"בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה".(אורות, עמ' יז)
כשדבר ה' מצוי בעולם הכתובת לשמיעת דברו ברורה: עם ישראל:
"כי האור העליון וזיו היחוד המיוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, 'ד' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו' ". (שם)
מצב זה של "יחוד עליון" מביא אל התודעה את נוכחותו הגלויה והודאית של הבורא בכנסת ישראל. אבל,
"מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע שחקים. בעולם-החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת-ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם." (שם)
זהו השורש לתפילת "תקון חצות" המיוחדת ליחידי סגולה, החשים במעמקי נשמתם את צרת השכינה:
"קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמה, אינם אלא תולדה קלושה מהד-הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגותיה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועיננו ליה". (שם)
ייחוד וחורבן - לתשעה באב
על משמעות החורבן לא רק לציבור אלא גם ליחיד - הרב שרקי.
