"אנחנו לא הזויות": נשים נלחמות על הר הבית

הכתבה באדיבות אתר 'משלך'

הימים ימי מלחמה. כל הקרוא מתגייס להגן על הבית, החיילים הנאבקים בחמאס וגדודי המילואים שמתייצבים גם הם. אך יש מי שנלחם על הבית כל השנה כולה, ויותר מכך - נלחמות. כי במלחמה על הבית - מקומן של הנשים בחזית.

לטורים נוספים:

צמה לך נפשי: שו"ת נשי לתשעה באב וצומות אחרים

טבילה ללא בלנית: פסק הלכה מהפכני

עידית ברטוב: בהלכות הר הבית יובילו הנשים את הגברים

"הר הבית - זה לא רק דרשה בשולחן שבת"

"אנחנו לא הזויות. תנועת 'נשים למען המקדש' היא מזמן לא משהו שולי, הזוי וסהרורי, אלא הרבה יותר ממוסדת. אנחנו כל הזמן גדלים והתנועה מאורגנת עם ישיבות ומנכ"לית, עם תשתית ומטרות ברורות. זה מזמן לא שתיים-שלוש נשים שיושבות בדירה ומדברות על המקדש. יש תנועות נוספות שפועלות אתנו בשיתוף, במיוחד באירועים משמעותיים כמו עליות גדולות, הנפת העומר או אפיית שתי הלחם. בכל מקום יש גרעין של נשים שמעבירות שיעורים, על מה זה מקדש, הר הבית, איך נשים קשורות לזה. אנחנו מורידות דברים לרזולוציה מעשית, למשל מנסות להבין מה זה מנחות, מה גודל הנפות, איך מערבבים את הקמח. יש קבוצת נשים שאורגות את בגדי הכהונה. זו לא רק דרשה בשולחן שבת".

מקימות לתחייה את מלאכות המקדש. צילום באדיבות 'לשכת הפרוכת'

לרינה אהרונוב אריאל מאוד חשוב להדגיש את הנקודה הזו, כנראה משום ששתים עשרה שנות פעילות עדיין לא הפכו זאת למובן מאליו. כבר שתים עשרה שנה שתנועת נשים למען המקדש פועלת, מדברת ועושה - הן עולות להר הבית, יושבות בוועדות בכנסת, מעבירות חוגי בית, עוסקות בהסברה ונמצאות בדיונים מתמידים מול רבנים, אלו שמעודדים את דרכן ואלו שמתנגדים להן בכל תוקף.

ההר במוקד הדיון, אך כמו הלב המזרים דם לגוף שלם, כך הוויכוח הזה, שנראה דתי ותיאורטי כל כך, מפמפם לחיים דיונים, מתחים וויכוחים הנוגעים לחברה הישראלית בכללותה. בין השאר, על היחס השונה של הממסד הרבני לעליית נשים וגברים, השתלטות חומרות הלכתיות אשכנזיות על ההלכה הספרדית, וכמובן הפגיעה האנושה בחופש הפולחן (של יהודים) בהר הבית, אחת מזכויות האדם היסודיות. איך הפך העיסוק מהמוקד הרוחני והקהילתי של עם ישראל, מושא געגועינו במשך דורות, לסוגיה שולית והזויה? ל'נשים למען המקדש' יש הרבה תשובות אפשריות, אבל את הדרך שלהן לשינוי המצב אפשר לתאר במילה אחת: מיינסטרים, מיינסטרים, מיינסטרים.

חקיקה, הסברה ושיווק

"יש בינינו גננות, מורות, הייטקיסטיות, עובדות סוציאליות, מגיעות החל משדה אליהו בצפון ועד קרית ארבע בדרום, מצעירות בנות 20 ועד נשים בנות 70", מתארת רינה, חברה וותיקה בתנועה. "אנחנו מנסות להגיע לכמה שיותר נשים, וכל אחת מוזמנת להתייעץ, גם אם היא לא בקטע רוחני גדול ורק רוצה להתנסות". רינה היא בת כהן ונשואה לכהן, כך שמטבע הדברים "זה נושא נורא חם", היא אומרת. היא ושלושת אחיותיה חברות בתנועה, שקמה לפני 12 שנים בסלון הדירה של אחת החברות. "התחושה אז היתה שהעם נורא נורא רחוק מהנושא. בט' באב הקמנו דוכן בכותל, היו שם המונים, כשניסינו לעניין נשים שמעתי את התשובה "אין לי זמן, אני בדרך לכותל". אין זמן לשמוע על המקדש בט' באב? הפער בין ההתאבלות על המקדש לבין הבנת המשמעות הוא פער כל כך גדול".

"אנחנו מנסים ליצור עולם עם מתח דתי חדש". רינה אהרונוב אריאל

"חקיקה, הסברה ושיווק", רינה מתמצתת בשלוש מילים את פעילות הקבוצה. אז משרד יח"צ עדיין אין, אבל כמו כל המהפכות הגדולות והקטנות בימינו, גם נשות המקדש לא בוחלות בשימוש בפייסבוק, למרות שכנראה יחזקאל בנבואתו לא ממש חשב על זה. הרשת החברתית והאינטרנט בכלל הן קרקע פורה לחידושים ול"סדקים" הנפערים במערכת ההלכתית הנוקשה. "אישה שרוצה לדעת את הלכות הטהרה בעלייה כבר לא צריכה לשאול 'בשושו', יש אתר ופייסבוק פעיל וכל המידע נגיש. היא יכולה לפנות אלינו ואנחנו נעזור, נמצא מקווה ידידותי, נכיר לה רבנים עם מגוון דעות הלכתיות ונלווה אותה בעלייה להר".

אגב, אם אתם מחפשים בילוי מקורי וחוויתי עם הילדים, מבחינת נשות המקדש הר הבית הוא בהחלט אופציה, בהנחה שהבילוי לא ישתבש כתוצאה ממהומות. "לאחרונה ארגנו עליית ילדים, עם צוות גננות, צ'ופרים, הדרכה, ארטיקים, אפילו תאטרון בובות שמסביר את כל העניין. יש המון עבודה סביב זה, המון מחשבה איך לדבר לילדים. לצערנו בעלייה האחרונה ההר נסגר פתאום והכל התבטל".

לפתוח את המקווה לרווקות

אין ספק שההסברה והשיווק ממלאים הרבה מזמנן של נשות המקדש, אבל דווקא תחום החקיקה הוא הבוער ביותר. החוק שהתקבל לאחרונה בדבר האיסור על בלניות לתחקר את הטובלות הועבר לא מעט בזכות מאמציהן של חברות התנועה. שאלת טבילת הרווקות מקבלת כאן חיזוק מפתיע דווקא מהצד היותר שמרני של הציונות הדתית.

"יש מקומות שלא אוהבים שרווקות באות לטבול כדי לעלות להר הבית, ולפעמים המקוואות פתוחים זמן מצומצם או לא נגישים. חלק מהעבודה שלנו זה לשבת בוועדות בכנסת ולקדם חקיקה שתהפוך מקוואות לנגישים לכל הטובלות".

(צילום: Shutterstock)

בניסיון להסביר מה מניע אותן, נשמעת שפה שחול וקודש משמשים בה בערבוביה, יהדות ואוניברסליות, ריבונות וזכויות אדם."עשינו כל כך הרבה להקים מדינה, להביא לקיבוץ גלויות, ויש לנו הבנה שחסרה קומה נוספת. התחושה היא שמדברים המון על מה שהיה; בנינו, יישבנו. אבל לא הגיוני שהסיפור שלנו נגמר עכשיו.

"יפה שאנשים ניסו לעשות מהפכה חברתית, אבל הלב של המהפכה החברתית זה הר הבית. בנבואה של חגי תיקון המקדש יביא שוויון עם אוכלוסייה עניה, חלוקה הוגנת של רכוש. אם את נשארת רק בקומה של ציונות חילונית או חרדית - הסיפור נגמר. אנחנו מאמינים שיש עוד הרבה. המקדש זה משהו אוניברסלי, אור לגויים, זו אפשרות לתיקון המציאות ברבדים שאנחנו לא נוגעים בהם היום. המוזיקה בשירת הלווים זה קשר אחר לאלוקות.

"הקומה הנוספת של המדינה שלנו היא הלב, הרי במלחמה שלנו מול הערבים לא מדובר בעוד יישוב בשומרון אלא בהר הבית, זה המוקד. אי אפשר להרגיש ריבונות בתל אביב אם בהר הבית מעיפים אותך כי מלמלת תפילה. גם בלי לדבר בשפה דתית, מה שקורה היום בהר הבית זה ביזיון. יהודייה לא יכולה להתפלל, וערבים שואגים ומקללים".

"משטרת ישראל מותקפת ואין פוצה פה"

בליבוי המצב הבטחוני וחודש הרמאדן שהסתיים זה מכבר, הר הבית בוער, תרתי משמע - תחנת המשטרה על ההר הוצתה תוך התפרעויות אלימות. ובעוד הריבונות היהודית בהר הבית נמצאת בשפל חמור מתמיד, עד כדי סכנת חיי השוטרים שהונחו לעזוב את הציוד ולנוס על נפשם, ט' באב מכריח אותנו לחוש את הדיסוננס בו אנו נתונים - מתאבלים על ההר ועל הבית, אך השועלים המהלכים בו, בחסותנו מהלכים.

"אין בהר הבית תחושה של ישראל ריבונית. המשטרה נוכחת תמיד, אבל היא לא נוקטת פעולות למניעת האלימות והתוקפנות, אלא רק מגינה עלינו ב"הגנת גטו", אומרים לנו לעלות מהר, קטן, קצר. התלונות הן לא כלפי המשטרה, הם עושים את המקסימום ונראה שגם להם המצב קשה, כשהם לא יכולים לפעול יותר, אלא כלפי המדיניות של הממשלה". בנוגע להתפרעויות ולשריפת התחנה, אומרת רינה כי "יש השתקה, אם יהודי היה מתפרע בהר זה היה בתקשורת הבינלאומית, אבל כשמשטרת ישראל הריבונית מותקפת אין פוצה פה".

"אפשר לקרוא לזה מנגל, ואפשר לקרוא לזה מקדש"

"התחושה שתשעת הימים הם ימים רק של בכי, זו תודעה של גלות. היום בדור של גאולה, התודעה צריכה להיות הפוכה - מה אפשר לעשות בפועל כדי לבנות את המקדש", אומרת רינה. "באבל אישי או לאומי יש שלבים, בכי הוא השלב הראשון אבל אחר כך שואלים איך צומחים מהקושי, איך מנציחים, איך יוצאים לתודעה של שיקום. אנחנו צריכים לשנות את תודעת המקדש לתודעה של עשייה, לא רק 'לא שמחים, לא אוכלים, לא שותים'".

אתן לא חושבות שהעיסוק במקדש, שנשמע הרבה יותר הזוי ורחוק, רק פוגע במטרה? לא עדיף להתמקד בהר הבית?

"נכון שחקיקה וריבונות בהר הבית זה הבסיס. אבל זה כדי להגיע למקדש. ההר הוא ההתחלה, בשפה יותר חילונית ומגייסת, אבל המקדש הוא המהות. צריך לעשות את הסוויץ', שזה לא הזוי בכלל. דיברתי עם מישהי על קורבן פסח, היא אמרה לי שזה 'קוקו'. אמרתי לה, בואי ניפגש ביום העצמאות, כשכל המדינה עושה 'על האש'. העלייה למירון תופסת אלפי יהודים, זו חוויה חזקה מאוד, שמאחדת על העם, ואנשים לא חושבים שזה הזוי".

אם את משווה למירון, אני דווקא מכירה כמה אנשים שחושבים שזה הזוי.

"ובכל זאת מגיעים כמה מאות אלפי אנשים, אשכנזים, ספרדים, חילונים ודתיים, יש שם אנרגיה שמכוונת לקדושה, אוכלים בשר ושמחים. זו החוויה של עלייה לרגל. מאוד משפחתי, קהילתי, בשפה חילונית אפשר לקרוא לזה מנגל, אפשר גם לקרוא לזה מקדש. למה מנגל זה לא הזוי וקורבן פסח כן? למה לשלם 500 ₪ להופעה של זמר זה לא הזוי, אבל שירת הלווים במקדש זה משונה? צריך לשנות טרמינולוגיה, לדבר בשפה מודרנית. אנחנו חיים בדיסוננס, כולם קוראים בליל הסדר על קורבן פסח אבל כשאנחנו מתרגלים הקרבה בפועל - אנחנו הזויים".

אבל הרבה אנשים באמת לא כל כך רוצים קורבנות.

"יש פחד מקדושה, היא מחייבת, גם אנשים יראי שמיים מפחדים נורא. אנחנו רואים את זה בשנת שמיטה, יש לנו כרם ובעלי עושה יין, ברור לו שהוא לא מוכר את הקרקע לערבים והוא גם לא עובד בשמיטה. הפתרון הוא אוצר בית דין, שמירת שמיטה כהלכתה ויין קדוש בקדושת שביעית, הוא מקיים את המצווה ממש. אבל אנשים מפחדים לקנות את היין שלו, חרדים ודתיים. עדיף לקנות מערבי? עדיף למכור את הארץ? יש הרבה פחד".

יכול להיות שמאוחר מדי, שזה כבר הפך לנושא דתי ימני, מוקצה לכל מי שלא מהמחנה "שלנו"?

"את צודקת, ואנחנו חושבים על זה ועסוקים בזה. יש התארגנות של סטודנטים לא דתיים למען הר הבית, ופעם היה פורום לא דתי של מניעת הרס העתיקות, ואנחנו כל הזמן חושבים איך לצאת החוצה לציבור. אני מסכימה שאנחנו עדיין מדברים בשפה מאוד דתית, ואני מרגישה שלפחות בציבור שלנו אנשים הרבה יותר פתוחים לשמוע מלפני עשר שנים".

ומה עושים עם המסגד?

הר הבית, כמו הר געש רוחני, מתפרץ ללא התראה. גם לרינה שמכירה את המקום מקרוב קשה להבין את התנודות, אבל מה שבטוח, לא שקט שם.

"בפעם האחרונה שעליתי, לפני חודשיים, היה לא נחמד, תחושה של ממש עליהום, נשים צועקות, מקללות וצורחות, מחכות שמשהו יתפוצץ, כמו חומר נפץ שרק מחכה להתלקח. שבוע אחר כך היה מאוד רגוע. קשה להבין מה קורה שם, אבל הנשים הצועקות זה סיפור קשה שלא היה לפני כמה שנים. ההרגשה לא ידידותית, שוטרים דוחפים אותנו, מלווים, ממהרים אותנו. זו חוויה של מתח, רק מחכים שיקרה משהו".

לא נשמע כמו חוויה רוחנית מרוממת.

"נכון, יש נשים שבכו בשברון אחרי העלייה, יש נשים שלא הרגישו כלום, שהיו עסוקות בפוליטי והיסטורי או שעלו בשתיקה. אני עולה כי צריך. כמו העליות הראשונות, שיהודים ידעו שאם הם לא יהיה שם, אף אחד לא יהיה".

בינינו, זו דרך להימלט מהחיים הבורגניים המשעממים?

"זה נכון שיש בינינו אנשים שמחפשים את החוויה הדתית, מחפשים קצת יותר מתח ולהט דתי, שאולי לדור של ההורים שלנו לא היה. אנשים היום מחפשים משהו רוחני ולא מוצאים, יש זליגה ליהדות מאוד 'לייט', פחות עמוקה, על גבול החילוניות. הגבול בין דתי לחילוני כל כך דק, ויש אנשים שלא מוצאים מקום ביהדות הזו. אנחנו מנסים ליצור עולם עם מתח דתי חדש, תחושה של חידוש בעבודת השם. אמירה אחרת".

אוקיי. ומה עושים עם המסגד?

"או, זו השאלה הגדולה. מה אני עושה כיום, עובדתית, עם המסגד? אני לא יודעת. זו התשובה. יש וויכוח על אם בית המקדש ירד מהשמיים או לא, ואנחנו מאמינים בעשייה של האדם, יש היום שיעורים פרקטיים בהלכות מקדש, יש בית ספר לכהונה, נשים שאורגות בגדים בלשכת הפרוכת, לימוד של שתי הלחם. אנחנו מנסות גם להפוך את ההלכות של הנשים לישימות, עשינו סבב רבנים ענק בנושא עליית נשים ומה עושים עם הלכות הטהרה הלא ישימות. ומה עושים עם המסגד? אולי זו הנקודה של "יירד משמיים", כשהדור יהיה כשר - יקרה משהו. אם תשאלי יהודי בשטיבל לפני 200 שנה, אף אחד לא חלם שתהיה מדינה, אבל אנשים האמינו ועבדו, והזמן הגיע. זו התשובה".