הם עומדים מסביב מביטים בעניין. הם עומדים מסביב בארוע שאינני מבין במדויק מה הביא אותם לשם, הם עומדים מסביב קרובים, אבל רחוקים. הם עומדים מסביב ומסתכלים על ההם אבל הם לא חולמים להצטרף. שוב נפספס את ההזדמנות? אולי לא?
קשה לריב עם מי שאתה רוקד איתו, קשה לריב עם מישהו שאתה אוחז בידו ושניכם מתנועעים יחד בקצב המוזיקה ולא מדברים. כל שנה שוב מפספסים אנו את הזדמנות.
ניתן לראות איך בערים השונות בארועי ההקפות שניות סביב הרוקדים עומדים אנשים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים ומסתכלים על הארוע מהצד.לא עולה על דעתם להצטרף למעגל הרוקדים שכן הם לא שייכים למגזר הזה.
אבל אם מישהו יציע להם בחיוך, הם יצטרפו למעגל הרוקדים. נכון שיש לכך מחיר. הרי אם מצרפים למעגל מישהו שלא רגיל לרקוד לפי הקצב שלנו אז נדרש להאט את הקצב, אבל האם לא זה מה שחשוב יותר? האם לא זוהי שמחתה האמיתית של התורה שברחבי ארץ ישראל יהודים רבים יותר רוקדים לכבודה של התורה?
בהתחלה הם יסרבו, או ישלחו רק את הילדים, אבל אחרי נידנוד קל - הרוב יושיט יד ויצטרף למעגל אפילו רק לסיבוב אחד. פעמים שפניתי לגבר להצטרף למעגל הרוקדים והוא סירב אך אשתו מיהרה לדחוף אותו תוך שהיא משדלת אותו באומרה "מה אכפת לך?".
לתפקיד זה של שליחות לקרוב ללבות אין צורך בהכשרה מיוחדת, אולי להתאמן על החיוך בבית, ואין הוא מיועד לבני נוער בלבד, אלא לכולם, בכל הגילאים. אל לנו לרקוד לבד ולפתוח מעגלים מהירים רק לחברֶה, למעגלים כאלה לא ניתן לצרף אנשים. אפשר להתחיל מעגל במרכז הקהל העומד ולהפוך לאט, לאט את העומדים לרוקדים. זאת כמובן תוך זהירות לא לרמוס מישהו.
אני פונה לכל ראש קהילה וגבאי להביא את הדברים לציבור המתפללים. לכל מי שאכפת לו, שיתלה את הדבר בבית הכנסת או יפיץ באימייל לחברים.
מספרים על יהודי שבשמחת תורה כל שנה, היה שמח ורוקד עד כלות הכוחות. ניגש אליו שכנו לספל בית הכנסת ושאלו: "הרי אתה לא קובע עיתים לתורה, לא הולך לשיעורים וכשיש דבר תורה בבית הכנסת אתה מפטפט ומפריע, אזי מה השמחה הגדולה?" ענה לו הרוקד: "הרי אתה הולך לשיעורים ומקפיד על לימוד תורה, נכון?" "אמת", ענה השכן, אם כך המשיך בדבריו: "שמחת תורה היא השמחה שלך?", "כך הנני מרגיש", ענה השכן." אזי יעלה על הדעת שבשמחה שלך שלא ארקוד?"