כל חג וחג שקבעה לנו התורה אנו יודעים את טעמו ומה מציינים בו. בשבת אנו נזכרים בבריאת העולם ע"י הקב"ה בשבעה ימים. בראש חודש אנו מודים על חידושה של הלבנה לאחר שהתחסרה בסוף החודש הקודם, וכן מונים את יחידות הבניין של הלוח העברי. בפסח אנו מציינים את יציאת מצרים, בשבועות את מתן תורה, בימים הנוראים את ימי הדין ובסוכות מודים על ענני הכבוד שה' הקיף את ישראל בצאתם ממצרים. אבל- מה בדיוק מציינים או חוגגים בשמיני עצרת?
כאן נדגיש שכל מה שעושים היום "שמחת תורה" וסיום קריאת התורה ביום שמיני עצרת זה מדרבנן, לאחר שהתחילו לנהוג לסיים את קריאת כל התורה כולה אחת לשנה. אולם, יום טוב ביום השמיני של סוכות קבעה התורה זמן רב לפני כן, ויש להבין מה מהותו של החג הזה.
אומר לנו המדרש רבה (במדבר, פרשה כ"א, אות כ"ד): " 'ביום השמיני עצרת' ... את מוצא בחג (=סוכות) ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות אמרו ישראל רבון העולמים הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו והם שונאין אותנו שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני' לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא עכשיו הקריבו על עצמכם 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם'.
'והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד' משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא ליטרא בשר או של דג או ירק כך אמר הקב"ה לישראל... גלגלו במה שאתם מוצאים בפר אחד ואיל אחד"
אומר המדרש, במהלך שבעת ימי חג הסוכות עם ישראל מקריב קורבנות מוספים גדולים במיוחד. בסך הכל 70 פרים לכפר על 70 אומות העולם (שגם הם נידונין בראש השנה, כיפור והושענא רבא). עם ישראל טוען בפני הקב"ה שלמרות שקרבנותיו של עם ישראל מגינים גם על הגויים, הם כפויי טובה ושונאים ומריעים לעם ישראל. לכן נתן לנו הקב"ה יום אחרי סוכות שבו אנו מקריבין קרבן שיכפר על עם ישראל לבדו. המוסף של שמיני עצרת גם קטן בצורה בולטת מקרבנות המוספין של ימי הסוכות, משל למלך שעשה לבני המדינה סעודה גדולה והיה צריך להשקיע בה רבות, אבל בסוף לאחר שכולם הלכו הציע לאוהבו להישאר איתו עוד יום, אפילו אם נשארה רק סעודה קטנה יחסית, העיקר שיהיה עוד יום עם אוהבו. אנו רואים כאן שמהותו של יום שמיני עצרת הוא יום התייחדות של ה' עם עם ישראל, בלי שייכות לגויים. יום המדגיש את זה שעם ישראל הם אוהבו של מלך, וה' רוצה להישאר איתם יום נוסף, שבו אין קשר לגויים, אלא רק לעם ישראל.
רעיון דומה אנו מוצאים בפיסקה לפני כן במדרש רבה (במדבר, פרשה כ"א, אות כ"ג): " 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' זה שאמר הכתוב 'יספת לגוי ה' (ישעיה, כ"ו, ט"ו) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך אלא אמרו 'הבה נבנה לנו עיר' (בראשית, י"א, ד') וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב וכן לנבוכדנצר שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל.
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי נכבדת נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך... בפסח הקרבנו לך ראש השנה הקרבנו לך יום הכיפורים הקרבנו לך וכן בחג, אפילו מועד אחד לא בטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך... אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר 'ביום השמיני עצרת' ".
אומר המדרש, אין שום סיבה הסטורית לשמיני עצרת. אנו אומרים לה'- הגויים כשאתה נותן להם שמחה, לא נותנים לך כלום. אולם אנחנו- בכל חג ומועד מקריבים לפניך מוספים לציון החג. תן לנו חג נוסף- ונקריב לפניך קרבן נוסף. שוב אנו רואים שחוזר היסוד ששמיני עצרת הוא יום של האהבה בין ה' לעם ישראל. אין סיבה לחג. החג הוא, כביכול, "תירוץ" של ה' להיות עם עם ישראל עוד יום, ותירוץ של עם ישראל להקריב לה' עוד קורבנות.
הזוהר הקדוש (פרשת "צו", דף ל"ב ע"א) כותב על הרצף של הושענא רבא-שמיני עצרת "תא חזי, ביומא דא שלמין ומסתיימי עמין ברכאן דילהון, ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון, ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, ועל דא ישראל שראן, ועמין מסיימי, ועל דא כתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ה' וגו'".
אומר הזוהר, ביום האחרון של סוכות (הושענא רבא) מסתיימת הברכה של הגויים (=שהרי ישראל הקריבו 70 פרים עליהם בימי הסוכות) ומתחיל הדין, ואילו עבור ישראל מסתיים הדין בהושענא רבא ומתחילה הברכה, שהרי למחר (כלומר, שמיני עצרת) עם ישראל מזומנים להשתעשע עם המלך (עם ה') ולקבל ממנו ברכות לכל השנה, ובאותה שמחה עם המלך נמצאים רק ישראל. ומי שנמצא ביחידות עם המלך יכול לבקש ממנו. וזה מה שגורם לשרידותו של עם ישראל. אם כן, גם לפי הזוהר אנו רואים את מעלתו של יום שמיני עצרת כיום של שמחה יחודית ואהבה הדדית בין ה' לעם ישראל.
מכל האמור לעיל אנו רואים מדוע בחרו הקדמונים לסיים ולהתחיל את קריאת התורה השנתית דווקא ביום טוב של שמיני עצרת. אין דבר היכול לסמל יותר את האהבה בין ה' לישראל יותר מסיום והתחלה של לימוד התורה, שהרי "קב"ה, אורייתא וישראל חד הוא".